שליחנו לקאן: החדש של פון טרייר טוב ליהודים?

המסיבות שמתקיימות לאחר הבכורות בפסטיבל קאן חשובות לא פחות מן ההקרנות עצמן, אבל אמש (רביעי) החליטו מפיצי "מלנכוליה" של לארס פון טרייר, לבטל את החגיגה ולהשליך לאשפה את כל השמפניה וחטיפי הסלמון. לאחר שהבמאי טען שהוא "מזדהה עם היטלר" ואמר כי "ישראל היא קוץ בתחת" ובכך פחות או יותר זרק לפח את סיכוייו של הסרט לזכות בדקל הזהב ואולי גם ליהנות מהצלחה מסחרית בעתיד, הובן שזה לא הזמן לחגיגות.

כמה שעות קודם לכן, מצבו של "מלנכוליה" דווקא נראה טוב מהצפוי. זה קרה מפני שהקרנת העיתונאים הראשונה שלו, בשעות הבוקר המוקדמות, התגלתה כהצלחה אדירה. המונים נשארו בחוץ, בכמויות גדולות מהרגיל באירוע הסואן הזה, ואלה שהצליחו להיכנס מחאו בסופו של דבר כפיים בהתלהבות. בכך הם מחקו את טראומת סרטו הקודם של פון טרייר, "אנטי-כרייסט", שעורר כאן לפני שנתיים את מקהלת שריקות הבוז העוצמתית בתולדות הפסטיבל – לא בגלל ההתבטאויות של במאי, אלא משום שהסרט עצמו עורר קבס באנשים.

הפעם הקהל דווקא אהב את סרטו של הקולנוען הדני, שמצליב בין אסון אישי ואפוקליפסה גלובלית כדי לדון בכאב ובהשלמה. לשם כך, הסתייע פון-טרייר בצוות מרהיב של שחקנים, ובראשם קירסטן דאנסט בתפקיד חייה. בתום ההקרנה התחילו ההימורים על כך שהיא עשויה לגנוב מטילדה סווינטון את פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל, אבל אז הפה הגדול הכה שנית, וככל הנראה גזל ממנה את הסיכוי לעשות כך. שריקות הבוז שליוו את הבמאי כשנכנס להקרנת הגאלה בהמשך הערב ומחיאות הכפיים הצנועות בלבד שנשמעו בתום ההקרנה העידו על כך יותר מכל.

אז למה פון טרייר היה צריך את זה? האם מדובר בפרובקציה מתוכננת מראש או באובדן עשתונות רגעי? האם הוא באמת מתכוון למה שאמר או שמא יש לקבל את ההתנצלות שלו ולשכוח מכל העניין? ובכן, בתוך כל המהומה נשכחה השאלה שיצרה אותה, והיא היתה עניינית ביותר.

הבמאי הדני לא סתם התחיל לדבר על נאציזם: הוא עשה זאת מפני שנשאל על הקשר שלו למורשת של גרמניה, ולא היה צריך לחכות לדבריו כדי לדעת את התשובה. "מלנכוליה" כולו נולד מתוך המסורת של הרומנטיקה הגרמנית, ובהתאם לכך הבסיס הרעיוני שלו זהה לזה של הנאציזם. אם למישהו היה ספק בכך במהלך הצפייה, פון-טרייר חותם את החזון שלו במוזיקה של ואגנר, ובכך מסכם סרט שניתוח מדוקדק שלו יעיד על כך דבר שהוא דובר בשפה נאצית.

וכך, אם כבר מחפשים סיבה להיות מוטרדים מ"מלנכוליה", הרי שהמהות האידיאולוגית המקיפה שלו עקרונית יותר מאיזה משפט וחצי במסיבת עיתונאים, מה עוד שהוא נאמר בידי אדם שידוע כנטול כל כישורים חברתיים ומודעות לסביבתו, שהוא לא שם לב לכך שבזמן דבריו כנגד יהודים וישראלים יושבת לידו שרלוט גינסבורג, בתו של זמר יהודי ואשתו של שחקן (איוון אטאל) שנולד בתל אביב.

אפשר להאמין לפון-טרייר כשהוא אומר שהוא מבין את היטלר, אבל אפשר גם לקבל את דבריו שהוא לא אנטישמי: כפי שהבין מי שכבר ראה את סרטיו הקודמים, לקולנוען המהולל אין משהו מיוחד נגד יהודים, הוא סתם שונא בני אדם באופן כללי.

לפיכך, המהומה שהתפתחה בישראל סביב פון-טרייר נראית קצת מוגזמת, מה עוד שהיא דחקה לשוליים פרשייה מטרידה יותר – סירובו של אקי קאוריסמקי לאפשר את הקרנת סרטו "Le Havre" בארץ, כפי שפורסם אמש בוואלה! תרבות. אחרי הכל, הקולנוען הדני מעולם לא דרש איזשהם צעדים אופרטיביים נגד ישראל או נגד העם היהודי, וגם לא קרא לכאלה. מצדו, אפשר להקרין את "מלנכוליה" גם באריאל.

בניגוד לכך, קאוריסמקי החכם ממנו היה פיקח מספיק כדי לא הסתבך בהצהרות עסיסיות שיגיעו לכותרות, אבל דאג לכך שצופי הקולנוע בארץ לא יוכלו להתענג על סרטו הנפלא, ובאופן אירוני מלא החסד והאנושיות. בטווח הקצר, הדברים של פון-טרייר תפסו את הכותרות, אבל בטווח הארוך רק למעשה של קאוריסמקי באמת תהיה השפעה.

כך או כך, נוצר מצב עכור למדי: קאוריסמקי מחרים את הקהל הישראלי, הציבור המקומי מן הסתם יחרים ברובו את פון-טרייר, אם וכאשר יגיע סרטו לארץ, ומכל זה יוצא שאי אפשר יהיה ליהנות אצלנו כשורה משתיים מן היצירות הבולטות בפסטיבל. האמת הכואבת יותר היא שפשוט לא היה נעים אמש להסתובב בריביירה. השאיפה ליום שבו ישראל תהיה סתם עוד מדינה נורמלית מזמן לא נראתה כה רחוקה.

לעומת זאת, למצרים דווקא היתה נחת מסוימת אמש בפסטיבל. זה קרה הודות להקרנה מיוחדת מחוץ לתחרות של "18 יום", אסופת סרטים קצרים שנוצרו בימי ההפגנות בכיכר א-תחריר. חלק מן הקולנוענים שיצרו את הסרטים הללו הגיעו לקאן, ובדבריהם לפני ההקרנה הקדישו את הפרויקט לכל מי שנלחמו למען הפלת מובארק ובעיקר למי ששילמו על כך בחייהם. כמו כן, הם הזכירו שהדרך להשלמת המהפכה עוד ארוכה, וחתמו את נאומם בזעקת "תחיי מצרים".

אם המהפכה תושלם ואם מצרים תחיה, זה בטח לא יהיה בגלל הסרטים הללו, שהתגלו כחובבנים לא פחות מאשר הפקות בערוץ הקהילתי. בהתאם לכך, מעט הצופים הלא-מצריים שישבו באולם הדליל יחסית החלו לעזוב אותו אט-אט. הם עשו זאת בלי רגשי מרירות וחרטה על בזבוז הזמן: האמת היא שמלכתחילה היה ברור כי הסיפור כאן הוא הפוליטיקה ולא האמנות.

מי שניסה לשלב בין השניים הוא "La Conquete" ("הכיבוש"), הדרמה הביוגרפית המדוברת על עלייתו לצמרת של ניקולה סרקוזי, שהוצגה אמש בהקרנת בכורה מחוץ לתחרות. הסרט מעורר עניין בצרפת מזה חודשים ואף הגיע לכותרות הראשיות בעיתונים, ובהתאם לכך התורים אליו היו דחוסים במיוחד.

בסופו של דבר, התברר שהיה שווה לחכות: מעט מאוד קומדיות פוליטיות טובות באמת נעשו בהיסטוריה של הקולנוע, ובישראל ובארצות הברית, למשל, כמעט ובכלל לא הופקו כאלה. "La Conquete" מצליח אם כך לעשות משהו חריג, וחושף באופן משעשע ומאיר עיניים את משחקי הכוח שמאחורי ארמון האליזה. במאי הסרט, קסבייה דורינג'ה, טוען שלא עשה אותו כדי למתוח ביקורת על סרקוזי, אך האמת היא שהוא יוצא מכאן די מושפל.

כך או כך, הגיבורה האמיתית של הסרט היא ססיליה סרקוזי, לשעבר אשתו והיועצת של נשיא הרפובליקה, המוצגת כאן כמניע הראשי מאחורי כל פעולותיו. בשעה שמרבית היצירות הביוגרפיות תולות הכל באמא או באבא, "La Conquete" נסמך דווקא על המשפט הצרפתי הידוע – cherchez la femme, חפש את האישה.

אגב, הנשיא עצמו, שמכונה לכל אורך הסרט "הגמד", טען שלא יצפה בו, שכן זה יהיה מעשה נרקסיסטי. דורינג'ה אמר בתגובה שהוא משוכנע כי הסקרנות תכניע את סרקוזי ובשלב מסוים הוא יתפתה לחזות בהשפלתו הפומבית. נדמה שיש צדק בדבריו של הבמאי, אך מי שכבודו האישי של הנשיא יקר ללבו, צריך לקוות שהוא בכל זאת יעמוד בפיתוי.