מרובע משוכלל

"זמנים משתנים, אופנות חולפות ורק תום ג'נקינסון נשאר דפוק בשכל" כתב עורך מדור זה, כשהמליץ על הסינגל החדש של סקוורפושר שהגיח לפני מספר חודשים כסנונית ראשונה מתוך אלבומו החדש "Hello Everything" שיוצא בימים אלו.

הסינגל ההוא – "The Modern Bass Guitar" – מבריק ככל שיהיה, לא מוכיח מאומה על טירוף. המוזיקה של סקוורפושר כבר לא נשמעת ביזארית כפי שנשמעה פעם – דריל-נ'-בייס הוא ז'אנר שאפילו אולמיוזיק הכניסו ללקסיקון, ומעטים האנשים שעוד יעקמו את הגבה, כשייחשפו לקטעים הישנים של סקוורפושר – נכון, פה ושם תהיה איזו רצועה קיצונית שתהפוך את כפות הידיים לכיסוי אוזניים – אך פעם כל הקטלוג שלו הוביל לפעולה זו.

זה נאמר לא פעם, הזמנים הם משתנים להם – ג'נקינסון לא "דפוק בשכל" אלא מוזיקאי שפעם אהב לחדש. בימנו, הוא אולי האיש הכי שפוי במוזיקה – עקבי, מאוחד ולא מתכופף ומבליט את התחת כשהזין הגדול של המאגניבות מתקרב אליו.

בסוף שנות ה-90, כשהלייבל וורפ היה הדבר היחיד שאוהבי אלקטרוניקה "חכמה" דיברו עליו, סקוורפושר טבע בתהילה אוונגרדית, אך זו לא היתה המטרה שלו – הוא פשוט עשה את המוזיקה שהוא רצה לשמוע – כפי שאפקס טווין לקח את האסיד, שבר אותו, הוסיף לו אלמנטים של אמביינט והוציא ממנו מלודיות אפיות, ככה סקוורפושר לקח את הדראם-נ'-בייס, הוסיף לו קצת ג'אז, Fאנק ודאב, ריסק לו את האחות, כיסח לו את האמא, זיין את הבת-דודה, תקע רעשים לא מוסברים באמצע והוליד את הדריל-נ'-בייס שכל כך מזוהה איתו.

מאז קמו לו הרבה ממשיכים – בוגדן רזינסקי ו-Venetian Snares הם רק שניים מהרבים שהושפעו ממנו ולקחו את המוזיקה שלו לאקסטרים – כזה שיגרום ללחץ ודמעות אם יצוץ פתאום במסיבות של אינפיוז – ב-"Go Plastic", יצירת המופת של סקוורפושר מ-2001 וב-"Do You Know Squarepusher" הבינוני של 2002 הוא אמנם פרץ גבולות רעש חדשים (אחרי שטען שמלודיות לא עושות לו את זה יותר) אבל הילדים תמיד יעשו יותר רעש בסוף, לא יעזור כלום.

הקטע הוא, שרוב הביקורות על "Hello Everything", האלבום העשירי של סקוורפושר בעשר שנים של יצירה (לא כולל אי-פיז וסינגלס), מזכירות קומוניקטיביות נדירה והתרככות רצינית, אך אם נתעלם משני האלבומים הרועשים יותר שהזכרתי למעלה, נגלה שההיפך הוא הנכון. ג'נקינסון נשאר במקום וכולם פשוט הגיעו אליו.

אין באלבום הזה שום קטע שאין לו מקבילה בעבודות הישנות יותר של סקוורפושר, וכרגיל, יש כאן סימפולים של כלים חיים שאת כולם יצר ג'נקינסון בעצמו. "Hello Meow" עם הג'אנגל השבור וצפצופי האסיד מחזיר אותנו אל "Big Loada"; הקטע שאחריו, "Theme From Sprite" נכנס ביחד עם האלבום "Selection Sixteen" מ-1999 לקטגוריית "הרגעים-היחידים-שמונעים-לחלוטין-מג'אז-ואני-מסוגל-לסבול".

ששת הדקות של "Vacuum garden" מדמות צפירת יום שואה שהיתה יכולה לשמש כפילר בכל אחד מהריליסים של סקוורפושר; "Welcome To Europe" ו-"Planetarium" הם שני קטעים מלודיים ומקסימים שמלווים ברקע עדין של דראם-נ'-בייס, ולא הייתי מתפלא אם היו אומרים לי שהקליט אותם ביחד עם האלבום "Hard Normal Daddy" ב-1997.

גם השנים האחרונות של ג'נקינסון נמצאות כאן – שאריות מ-"Go Plastic" אפשר למצוא בסינגל "The Modern Base Guiter" שהזכרתי קודם, וב-"Rotate Electrolyte" יש מקצב שכבר הכרנו ב-"Ultravisitor" של 2004. בעצם, זהו סוג של אלבום אוסף שכולו שירים חדשים ומוצלחים – סקירת קריירה מגוונת ונטולה מהמצאות – אם בעקבותיה יש כאלו שפתאום מצליחים לשמוע אותו, זה רק מוכיח את הטענה שהמוזיקה שהוא יוצר התיישבה לה סוף סוף באיזושהי פינה רחוקה של הזרם המרכזי. מזל טוב.