הסמינר של קלוד

אין הרגשה טובה יותר מזו המתלווה לצפייה בסרט עכשווי וטרי של במאי מדור הענקים. קלוד שאברול הוא ללא ספק אחד כזה. בעוד גודאר - גם הוא מהשורדים - נתפס כאמן המרכזי של הגל החדש הצרפתי, שאברול נחשב לראשון שיישם את אותן תיאוריות מרדניות שגובשו על ידי החבורה הצרפתית העליזה בעיתון האגדי "מחברות קולנוע" (Cahiers du Cinema). בכל גלגוליו מאז (ללא טרנספורמציה סגנונית משמעותית - רק בהתפתחות הדרגתית) עסק שאברול במותחנים ובסרטים בהירים שדנו בנפש האדם האפלה. ההתמקצעות בפיתוחו הפסיכולוגי של המותחן, והיכולת ליצור מתח דווקא בעזרת אווירה שקטה ובימוי קליל, האפילה - לדעתי - אפילו על אביו הקונספטואלי של שאברול, אדון המותחנים, היצ'קוק.

הפעם עוסק סרטו של שאברול בפסנתרנית צעירה (אנה מוגלאליס הצעירה והמדהימה), המגלה כי קיים סיכוי שהוחלפה בלידה עם תינוק אחר וכי אביה הוא בעצם פסנתרן נודע. בהדרגה היא מגיעה לביתו והופכת לידידת המשפחה. את האתגר בצילום סצינות נגינת הפסנתר הארוכות, חוצה שאברול הווירטואוז ללא קושי, ומצליח, דווקא בעזרתן, להנחיל לסרט קצב ושארם צרפתי אוריגינל. את המתח והמיניות העצורים הוא בונה בשיטות היצ'קוקייניות משובחות, תוך גלגול סצינות אנטי-קליימקסיות מעולות (שתיית הקפה והשוקו בסלון, הכביש התלול בדרך לעיר), וככלל, שולט בסרט בנינוחות פרובינציאלית מקסימה.

"שיקוי לילה" אינו מתבדל מקודמיו. שאברול מניח כאן מותחן פסיכולוגי משובח העוסק ביצר הרוע הגולמי הטמון - ספק באנשים מסוימים, ספק בכל המשתייך לזן האנושי. החשובים כאן הם השפה הקולנועית והנהירות העלילתית, שחסרה במופגן כל הצטעצעות מהזן הפוסט-מודרני - וכמה התגעגענו לקצת מהארגון והשיטתיות האלה (ומצחיק שהדברים נכתבים על חלוץ הגל החדש, זרם שבז לעריכה הלינארית).

לאחרונה מרבים להעיר לי כי פיתחתי מנהג מגונה לפסול יותר מדי סרטים על הסף. ובכן, הרי לכם: "שיקוי לילה" הוא סרט משובח. מעולה. מהזן הישן והטוב. מומלץ בחום. את הקטילות הבאות אשלח כבר מיבשת אחרת.