שבי, גברת, את מפריעה לכולם

ל"ממנטו" הגעתי באיחור אלגנטי של שבע דקות. לא ידעתי כלום על הסרט, חוץ מזה שמדובר במותחן פסיכולוגי: פילם נואר על מישהו שאיבד את הזיכרון לטווח קצר. התמקמתי בשפיפות וניסיתי להתאפס על העלילה. בסך הכל קורה שמאחרים לסרט, זה לא אסון גדול, מהר מאוד קולטים מי הגיבור, מה הוא רוצה, מי בעדו, מי נגדו. נדירים הם הסרטים שמטרתם להשאיר את הצופה מבולבל לאורך זמן, אבל "ממנטו" הוא אחד מהם.

לפני שהבלבול הפך לשיטה, ניקרה בי המחשבה המטרידה: אילו רק ידעתי מה היה באותן שבע דקות אבודות, בטח הייתי מבינה הכל. קינאתי באותם צופים דייקנים שלא מפסידים התחלות של סרטים, אלו שהזמן פועל לטובתם, והידע המצטבר נזקף לזכותם. שקלתי לנדנד למישהו, לשאול מה היה קודם, אבל מבט חטוף מסביב גילה שגם השכנים לא פחות טרודים בפענוח הפאזל. השאלה "מה היה קודם" ממילא לא רלוונטית, כי "ממנטו" מסופר מהסוף להתחלה. כל התקדמות בזמן היא בעצם נסיגה בעלילה, וברגע שנדמה שהבנת משהו, באה הסצנה הבאה וסותרת את הידע המצטבר, שבמצבים מתוקנים אמור להצטבר לטובתך.

הדבר היחיד שברור לכולם מהרגע הראשון הוא שיש גיבור לסיפור. הגיבור מעורר ההזדהות הוא לאונרד שלבי (גאי פירס). מזדהים איתו כי הוא יפה, כי הוא מספר את הסיפור בגוף ראשון, ובעיקר כי הוא מסכן, תמים וצודק לכאורה, בעולם רע ואכזר. אשתו האהובה נאנסה ונרצחה, סתם כך. מאז, כל מה שמניע אותו בחיים הוא הנקמה: למצוא את הרוצח ולהרוג אותו. מה שמפריע לו במשימתו הצודקת היא עובדה פעוטה אחת: אין לו כל מידע על הרוצח חוץ מראשי התיבות של שמו, ומה שיותר גרוע, הוא עצמו סובל מאובדן הזיכרון לטווח קצר. עד כמה שזכרונו מגיע, הוא איבד את הזיכרון כשנחבט בראשו במהלך המאבק עם רוצח אשתו. הבעיה היא שגם אם יפגוש את הרוצח וידבר איתו, אחרי רבע שעה הוא ישכח מכל העניין. קצת קשה לנהל חקירה בלשית בתנאים כאלה, אז כדי לעזור לעצמו להתמצא, הוא מתעד כל דבר חשוב בפולרואיד, בפתקים ובמשפטים שמקועקעים על גופו.

כריסטופר נולן, הבמאי הבריטי המוכשר בן ה- 31, מצליח לחשוף בסרט את הפגיעות של המוח האנושי: מקצצת הסצנות המדהימה שהוא יצר מוכיחה עד כמה אנחנו תלויים בתפיסת הזמן, אבל גם עד כמה אנחנו נתונים לחסדיו של הבמאי, של המספר. אנחנו חייבים לתת אמון במספר הנסתר שמגיש לנו את העלילה, מאמינים, משום מה, שהוא יודע את הסוף, שהוא יוליך אותנו לשם בביטחון, וששם יחכה לנו הפרס, הפתרון. נולן מוכיח עד כמה אנחנו חשופים למניפולציות רגשיות שכל במאי סופר או סתם מישהו יכול להפעיל עלינו. הוא מראה עד כמה אנחנו תלויים במוסכמות המבנה של הדרמה, שהותאמה במשך שנים למוח האנושי שלנו, מוח שתופס את הזמן כלינארי. הזמן הוא הזיכרון, אומר הסרט, ובלי הזיכרון הזמן עומד מלכת, מחוג שניות שזז במקום אחד.

לקראת סוף הסרט קולטים שהעלילה היא לא העיקר, אבל עוד הרבה אחרי שהוא נגמר התווכחנו בחוץ מה באמת קרה שם. בטח יהיו כמה ערמומיים שייקחו את הסרט בדי.וי.די וינגנו אותו מהסוף להתחלה כדי לחשוף את המכניזם הפתלתל, אבל אין לזה משמעות. כך או כך מדובר בסרט שהוא אלטרנטיבה מעניינת לסרטי הקיץ השדופים.
את שבע הדקות האבודות של הפתיחה, אגב, מצאתי אחר כך באתר של IFILM באינטרנט. בסוף הגיבור באמת רצח את מי שהוא חשב לרוצח. אבל זה באמת לא שינה כלום.