אני לא בטוח שכולכם זוכרים, אבל מתישהו בתחילת המילניום למשך תקופה מסוימת היה פה דיכאון. עד לפני שנה, למעשה. התרבות הישראלית החלה לגדל זיפים מחוספסים והפסיקה לעשות קולות של בורקס. השעשועונים הפכו לריאליטי הרצון להשיג, לנצח, להתחרות, להשוות גדלים; חגיגה בסנוקר הפך לאסונות של נינה; המכרז לערוץ 2 יצר תכנים טלוויזיוניים לפי דרישות של אנשים מקובעים ומבוגרים ממוצע קהל היעד; לקחנו את הסבבה בבאסה. עד שהגיע לה לה לה לה, לה לה לה.
איזה בידור כבר שנה, לא הרגשנו כמעט איך ערוץ הבידור, או בשמו המלא HOT בידור ישראלי, נמצא כאן. לכאורה, הוא אמור לשמש כחוף מבטחים ומפלט לחיים השגרה להתעורר-לאכול-לשתות-לעבוד-ללמוד-לישון, אבל במחשבה שנייה דווקא בו האיום הצחי-איראני הופך להיות ממשי.
ערוץ הבידור ניסה לעשות מהפכה תפיסתית בז'אנר הנאלח מחד ולתפוס מקום בסלונים רבים מאידך. בידור הוא נישה חשובה, חשבו שם, אז בואו נבנה לזה בית, נשתמש במאגר הכוכבים האינסופי, נפיק תוכניות מקור על בסיס ארכיונים, נתבל באבני דרך תרבותיות כמו דן שילון ופסטיגל ונקנח בלה לה לה לה, לה לה לה.
בערוץ הבידור הישראלי, העצם, מועצם החור השחור בתרבות הישראלית. ערוץ 24 נותן במה למוזיקאים שלא נכנסים לגלגל"צ? בואו נבנה פלייליסט של כוסיות שלא צריכות לדבר, רק לצבור מספיק פפראצי על הגב האנורקטי שלהן. לכל קהילה יש מצעד גאווה, מצעד החיים, מצעד האהבה? בואו נעניק לשאר הקהילות מצעדי השערורייה הכי סקנדלית של התימני הכי ברונטי שעשה שאיבת עפעפיים. אל תדאגו, זה יהיה מבדר.
דרך מרתונים של טלנובלות, שידורים חוזרים של תוכנית הדגל כוכב נולד ובעיקר הפקות מקור, הבידורניקים מחכימים אותנו בנביבות. כאן נמצאת מדורת השבט של עקרות הבית המשועממות, מאוכזבי ערוץ 8 (עוד לחיצה אחת בכפתור הצ'אנלים) והרנינטיות לשעבר בדם ובנשמה.
זהו בידור?
קחו למשל את רצועת דוקו סלב. מדובר ברצועת 'חיים שכאלה', חנפנית ומלוקקת, בה פרשנים מתחילים שלמעט יחידי סגולה רובם המוחלט משמימים, לא מצחיקים, לא אסתטיים ומדברים בתנועות ידיים וולגריות במיוחד מתייחסים לכוכב אינסטנט שנמצא בתעשייה דקה וחצי ומנתחים כמוסות זמן בשעמום המחץ ובהערצה מוסווית רע. הדוקו-סלב יכול להיות אני, אתה, גורי אלפי, אבל גם מרגול, אבל גם ג'קו אייזנברג. אנשים שעבדו שנים כדי להגיע למעמד כוכב לבנטיני לצד הבלחות חד-פעמיות, זמרים מזדקנים לצד רקדנים שטרם התגלחו.
אבל מה לנו כי נלין? בסוף כל נער מתבגר שההורים שלו דפקו לו את המוח ואת החיים, נמצא הפסיכולוג. רגע לפני שאנחנו עומדים בפני אסון תרבותי בו כל אחד רוצה להיות זמר, שחקן ובעיקר מפורסם והדרך לא דרך ערוץ הבידור נותן לנו פירמה. מדובר בתוכנית סמי-ביצתית שמשמשת כפסיכולוג וכמצפון של הערוץ אחרי שהתבדר אתנו בגובה העיניים. זה מגיע מהמקום המתנשא של 'בואו נדבר על הבעיה שלכם' - נלמד את האנשים שעושים את התעשייה ונדסקס בבעיות שלכם.
וזו אולי הבעיה האמיתית היחידה של ערוץ הבידור. כבר שנה שלמה שהוא מריץ אתנו דאחקות על עולם הבידור אבל לא הולך עד הסוף בהצהרה של אם כבר אז כבר. ללכת עד הסוף, זה להקים פאנל מומחים בכיכובם של אורלי ויינרמן ואורית פוקס, שינהל דיון על טלנובלות בשיא הרצינות; ללכת עד הסוף זה לפתח דוקו סלב לכריסטין זה עוף וקרתנאגי זה חיה. ללכת עד הסוף, זה לבנות טאלנטים פנים-ערוציים שיהיו צבעוניים בהתאם לרוח הערוץ (כשתהיה כזו); ללכת עד הסוף, זה לכתוב שיר ולביים קליפ באורך מלא של הלהיט "לה לה לה לה, לה לה לה" ולטחון אותו יום וליל.