באסה או קלאסה

בימים שבהם המילה מכונן נאמרת גם בהקשר של אור כחלון, לא פשוט להחזיר לה את משמעותה האמיתית, המקורית ורבת העוצמה. "בורן סליפי", המנון הטכנו של אנדרוורלד, היה אחד השירים המכוננים של הניינטיז. אתם יודעים מה, הקלידים שפותחים אותו – אקורד מהדהד ודאבי, שאפילו לא מרמז על הכאוס שהולך להגיע בעקבותיו – הם מה-רגעים המכוננים של הניינטיז, שלא רק ייצגו היטב את ההוויה שהייתה טמונה בהם, אלא גם הפכו אותם למה שהם.

עבור רבים "בורן סליפי" היה צוהר לעולם שעד כה זכה מצדם לבוז והתנכרות. שיר שהפך את כולנו במחי בייס-דראם פרנואידי, שפועם במהירות מואצת, לרייברים עם עיניים פעורות מכימיקלים ותקווה שעוד תגוז. הסצינה בה הוא מופיע ב"טריינספוטינג" – הרגע שבו רנטון (יואן מק'גרגור) בורח עם הכסף ומשתחרר סוף סוף מהכבלים שהציבו לו חבריו הטפילים - הצליחה לתמצת את תחושת השחרור המוחלט, הכמעט אנרכסיטית, שיש בו, והפכה בן רגע את הסרט ואותו לשניות שאותן ניקח איתנו מהניינטיז לקבר.

אם זה לא מספיק מכונן בשבילכם, בואו נשאל שאלה אחרת – כמה שירים אתם מכירים שיכולים להרים גם חתונה, גם אפטר-פארטי, גם דיסקוטק קיבוצים וגם את מנהרת הזמן של ירון אשבל?

ובכל זאת, קיימת עם "בורן סליפי" בעייתיות, שמזכירה את זו של "A Design for Life" של מאניק סטריט פריצ'רז – שיר שהפנה את תשומת ליבן של המאסות להרכב שעד כה זכה להערצה מצד קהל אדוק ומצומצם ובכך הסיט אותו מדרכו האמנותית הראשונית. אני לא חולק לרגע על זכותה של אמנות להגיע למאסות, ולמעשה שניים מהמשפטים השנואים עלי הם "אני ראיתי סיינפלד כשאף אחד לא ידע מה זה" ו"'בליץ' זה האלבום הכי טוב של נירוונה", אבל בניגוד לשתי הדוגמאות הללו (שידעו היטב מתי לסגור את הבאסטה, כל אחד בדרכו שלו), אצל המאניקס ואנדרוורלד הניסיון לעשות את ההתאמות הדרושות על מנת לגעת בקהל הגדול פגמו בצורה ניכרת במוזיקה שלהם.

"בורן סליפי" יצא במקור כסינגל מקדים לפני אלבום האולפן השני של אנדרוורלד (בגרסה הניינטיזית שלהם), "Second Toughest in the Infants", למרות שבסופו של דבר הוא נכלל בו רק כבונוס למהדורה בהפצה מוגבלת (נחשו למי יש אחת). כשיצא הוא זכה לתגובות מעורבות – הוא היה הרבה יותר אגרסיבי וטכנואידי מכל מה שהוציא ההרכב קודם לכן – ולהצלחה בסדר גודל בינוני ומטה. רק שנה וחצי מאוחר יותר, כשנכלל בפסקול של "טריינספוטינג" הוא זכה לתשומת הלב הראויה לו, והפך לז'מבון הרשמי של אנדרוורלד.

גם ללא האלמנט העדרי שמוריד מחינו, הרי ש"בורן סליפי" הוא לא מהשירים הגדולים ביותר של אנדרוולד (אפילו "8 Ball" מהפסקול של "החוף" הוא שיר טוב ממנו, שלא לדבר על מאסטרפיס כמו "Juanita" או "Dirty Epic"). הוא מתחיל באותם קלידים גדולים, עליהם מתחיל קארל הייד לשיר זרם התודעה המקוטע המבוהל שלו (איזה שטויות הוא ממלמל שם – "Lager lager lager" וכל מיני כאלה); הגורם המכריע בשיר הוא הכניסה והיציאה של הקיק – הבייסדראם האימתני שנוחת עליו ומעיף כל מסיבה לקיבינימט - והחילופים החכמים שהוא עושה עם אקורד הקלידים הפותח, שמגיע שוב בברייק, ומשחרר את כל הידיים לאוויר.

אנדרוולד של אחרי "בורן סליפי" כבר לא היתה אותה להקה, שהצליחה לשלב בין טקסטים סהרוריים בסגנון הסופר והמחזאי סם שפארד ("פריז-טקסס"), שמתווכים על ידי שירה מונוטונית, מבני שירים קלאסיים, מסורת דאבית ואסתטיקה אלקטרונית מוקפדת. האיזון בין הייד, ריק סמית ודארן אמרסון היה ככל הנראה כל כך עדין, עד שכניסת המשתנה החשוב של הקהל הגדול, הפרה אותו לחלוטין.

שני אלבומי האולפן שהגיעו אחרי ההצלחה הגדולה שלו (מקום שני במצעד הבריטי) חשפו להקה שמנסה לשחזר, בלחץ חברת התקליטים או סתם מחרדות, את אותה חד-פעמיות, אולם ללא הועיל. לא שלא היו בהם רגעים גדולים ("Cups", למשל, השיר שפותח את "Beaucop Fish" הוא אחד השירים היפים בעולם), אבל השלמות של שני האלבומים הראשונים נגרעה והסיבות היו ברורות. אם לוקחים בחשבון שההופעות של אנדרוולד הפכו בעקבות "בורן סליפי" משבט אחים גם יחד למפגן חוליגני-ברברי, הדילמה מעמיקה עוד יותר.

למרות כל אלו, ואלו לא מעטים, החשיבות ההיסטורית של "בורן סליפי" כשיר שפירק תפיסות עולם קיימות ובנה חדשות, העובדה שהוא למעשה קורבן שהקריבו מעריצי אנדרוורלד למען עולם טוב יותר ומלא ברייברים מגויסים וההשפעה שלו על סצינת הסיום ב"טריינספוטינג" מנצחים את המוניותו והנחיתות שלו לרגעים הגדולים באמת בקריירה של אחד ההרכבים החשובים של הניינטיז.