יגאל עמי

רצח רבין איבד מהר מאוד את מובנו הפוליטי. כבר בבחירות של 1996 החליטה מפלגת העבודה להצניע את מקומו של הרצח בתעמולת הבחירות שלה, כאילו הייתה אלמנה המבקשת לא לחיות אחרי בעלה המנוח. אולם במחצית השנייה של שנות ה-90 עדיין היה אפנתי להסתייג בשאט נפש מהמתנחלים "האידאולוגיים" ולזמרר בזעם קדוש: "כולנו זוכרים מה קרה ב-4 בנובמבר". כיכר רבין הפכה לאתר עלייה-לרגל, והעצרות לזכרו היוו הזדמנות פז למצוא שידוך שמאלני טוב. עיצבנו את רבין כמרטיר חילוני, כמי שמת על קידוש השלום, וכמוהו הוא יפה ובלתי-מושג.

ואז פרצה אינתיפאדת אל-אקצה, והרחיקה את סכנת השלום מעל ישראל. הימנים יכלו למלמל בסיפוק: "אמרנו לכם" והשמאלנים התאכזבו. הם התאכזבו מהפלסטינים, שלא לקחו את מה שברק הציע להם ואמרו תודה, והם התאכזבו מתהליך אוסלו. ככל שהטלנו יותר סגרים על הגטאות שלהם כך רבו המארבים בכבישי יש"ע; ככל שהחלפנו אותם בכוח עבודה זול מאסיה ואפריקה, כך רבו פיגועי ההתאבדות בלב המטרופולין.

לפני האינתיפאדה, המרטיר רבין היה ההסבר האולטימטיבי להתבוששות השלום. יגאל עמיר רצח את רבין, רבין היה היחיד שיכול היה לעשות שלום, ועכשיו אין לנו רבין ולכן אין שלום. כשפרצה האינתיפאדה, כבר לא היה צריך יותר את רבין המרטיר, כי נמצאה סיבה טובה יותר להעדרו של השלום – צימאון-הדם של הפלסטינים – הסבר שמנקה אותנו לגמרי מאחריות. ואם רצח רבין סימן את תחילתו של שבר – ראוי ומוצדק – בין הישראלים לבין הלאומנים היהודים, הרי אינתיפאדת אל-אקצה הניסה את השמאל הציוני חזרה לחיקו החמים של הימין.

במקביל, ובשקט-בשקט, צמח לו מרטיר חדש: יגאל עמיר. אין הכוונה כאן לעדת המעריצים שלו, אלא להתעסקות האובססיבית והמציצנית של התקשורת והרשות המחוקקת בתנאי חייו ובהרגלי האישות שלו. יגאל עמיר הוא מרטיר מושלם – הוא מזכיר לשמאל הציוני עד כמה הוא נאור ודמוקרטי, ואת הימין הוא משמש בתורת העשב השוטה, התפוח הרקוב, היוצא מן הכלל.

יגאל עמיר הוא הקדוש שסובל למענינו וממרק את מצפוננו. הוא האיש הכי בודד בישראל, שהרי הוא פעל כמעט לבדו, לא קיבל שום תמיכה מאף גוף וסעד משום סמכות רוחנית.

הרוצח הגיח לעולם בבת אחת, כמו הרובוט המרושע מ"שליחות קטלנית" – בלי עבר, בלי הקשר. כאילו שלא למד לירות בגולני ולמד שמותר לירות מפי רבנים מסוימים; הנוצרים קראו לזה לידת-בתולין. מכיוון שהוא אינו מזוהה עם איש, אפשר לטפול עליו את האשמה כולה לרצח רבין ובמחי יד פלאי לזכות את כלל המערכת הפוליטית. כאשר יגאל הצלוב סופח אליו את כל הארס שתוסס בשבר בין הימין והשמאל הישראליים אפשר לאחות אותו ולהפגין חזית אחידה אל מול הפלסטינים, או החיזבאללה, או אירן או כל סכנה קיומית תורנית – וגר איווט עם פרץ והשמאל הציוני עם הימין הגזעני ירבץ.

ככל שהתקשורת, ובעקבותיה אותו דודן מפגר הקרוי כנסת ישראל, מחטטת יותר בחייו האישיים של עמיר, כך קל יותר לשכוח את רבין. כי אם זוכרים את רבין, צריך לזכור את חילוקי הדעות, ואת השנאה וההסתה. אבל אם זוכרים בעיקר את עמיר – והרי הנער זה חי ובועט, בעוד הנער ההוא מת יותר מעשור – אז אפשר להוציא אותו מקהל ישראל ובמעשה זה לאחד, באורח מלאכותי ודביק, את הקולקטיב היהודי.

כך יוצא, שאט-אט הולך ונעשה רצח רבין לרצח לא-פוליטי. שהרי, אם בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה מחד, ושחיטת מדינת הרווחה מאידך, הולכים ההבדלים בין השמאל והימין ומצטמצמים, אז לא קיימת עוד פוליטיקה במובנה כהבדל אידיאולוגי. ואם הזירה הישראלית הולכת ונעשית א-פוליטית, איך יכול להתקיים מושג של רצח פוליטי? אם באותה ממשלה יושבים חברי כנסת מתנועת העבודה ומישראל ביתנו, ואם שרץ הגזענות היהודית מוכשר על ידי "השמאל" הציוני, איך נבדיל עוד בין ימין ושמאל ובין רוצח ונרצח? בסופו של דבר, יצחק רבין יהיה לא יותר מאיש זקן שנרצח על ידי איש צעיר.

אני מניח שאין גוף פוליטי מתאים יותר לשמור על מורשתו של רבין ממפלגת העבודה. אבל על תפקיד נושאת זכרו של הרצח היא וויתרה מזמן, כשבחרה לפלרטט בזנותיות עם אותם אנשים שלקחו חלק בהסתה נגדו. אני גם מקווה שהבחירה של מפלגת העבודה לשבת באותה ממשלה עם ליברמן מסמנת את פרפורי הגסיסה האחרונים, לפחות מבחינה אידיאולוגית, של מפלצת מאוסה זאת. וכשהיא תמות, אולי ייווצר סיכוי להקמתו של גוש שמאל אמיתי, כזה שזכויות אדם ואזרח ועובד בראש מעייניו, ולא תאוות-שלטון פתטית; שמאל שיודע שאם אתה נותן לאולמרט לשים לך יד על הציצי, אל לך להתפלא כאשר אתה מתעורר והכרס של איווט דבוקה לך לגב. רק שמאל נוקשה, מחושק-לסת, אידיאולוגי, ראוי לשמור על זכרו של רצח רבין – לא משום שרבין היה כזה שמאלן, אלא משום שלרצח רבין היה פוטנציאל של חשיפת הקרע המיוחל בין הדמוקרטים הישראלים לבין הלאומנים היהודים. כל עוד נמשיך להתייחס אל יגאל עמיר כאל פאריס הילטון הישראלית, ההיפרדות שלנו מהצד האפל של הציונות תתמהמה. צריך לשכוח את עמיר ולזכור את רבין, ולזכור שעדיין ישנו הבדל וישנה תהום – עמוקה ומבורכת – בין רוצח ונרצח.