שוויון נפש

בשורות הבאות לא תמצאו טיעונים המצדדים בזכותם של הגאים לצעוד בירושלים. לא תמצאו כאן שום נימוקים לכך שעריכת הפגנה בעיר הבירה היא זכותו הטבעית של כל מגזר. גם התייחסות, ולו הקטנה ביותר, למסע ההסתה החרדי לא תצליחו למצוא בשורות אלה. מה שכן תמצאו כאן היא חיית מחמד ננסית, גורת כלבלבים פצפונת - חסרת שיניים וציפורניים - אשר נקראת בטעות "כלב השמירה של הדמוקרטיה": העיסוק בפרשת מצעד הגאווה בירושלים, חשף את התקשורת הישראלית במערומיה.

יומני האקטואליה הרדיופוניים והטלוויזיוניים בשבוע החולף, דאגו – באופן מדאיג – לשמור על איזון תמוה במתן זמן אוויר למצדדים בקיומו של המצעד ולמתנגדים לו. תשאלו ודאי מדוע מדובר באיזון מדאיג, הרי ברור לכל שעל התקשורת להיות מאוזנת, אובייקטיבית, כזו שמציעה לצרכנייה מגוון רחב של דעות. אך ישנם מקרים, כמו המקרה שלפנינו, בהם על התקשורת לנקוט עמדה ברורה ונחרצת. ישנם מקרים בהם מגישי יומני האקטואליה למיניהם מוכרחים לקום על רגליהם ולהשמיע את דעתם בקול רם וצלול. נדמה שהאובייקטיביות המקוממת, שהייתה מנת חלקם של מרביתם המוחץ של משדרי האקטואליה בשבוע האחרון, נעוצה בתפישה נוקשת ושבלונית של מושג ה"אייטם".

כל תכנית אקטואליה בנויה משרשרת של אייטמים. מתחילים עם דיווח של כתבנו הצבאי על פעולת צה"ל ברצועת עזה, ממשיכים עם פרשה תורנית הנוגעת למבקר המדינה, ואז מגיעים למצעד הגאווה. אני יכול לשער במוחי את עורך התכנית מגרד בפדחתו בישיבת המערכת וחושב כיצד למכור את האייטם הזה. "יש לי!" הוא צועק בהתרגשות, "נעלה לשידור את יו"ר אגודת ההומואים והלסביות, ומולו נעלה את יהודה משי-זהב". כל הכבוד עורך יקר, שוב תפרת בכישרון אייטם מנצח. אך דבקותך בעיקרון האיזון המקודש השכיחה מדעתך עיקרון מקודש עוד יותר, לפיו על התקשורת להגן על חופש הביטוי ולשמש פה למגזרים המקופחים. ובישראל של 2006, אם ננקוט לרגע בלשון שאינה תקינה פוליטית, ההומואים יותר מקופחים מהחרדים.

חטאם של עורכי תכניות האקטואליה בפרשת מצעד הגאווה היה כפול. לא רק שהם לא נקטו עמדה בעניין, אלא בעצם הצבתם את שני הצדדים זה מול זה, הם שידרגו את מעמדו של הצד הבלתי-דמוקרטי לכדי לגיטימיות. יש מקרים, ידידי העורכים, בהם אין קייס לדיון. בדבקותכם השבלונית והפחדנית בתבניות האייטמיות הרגילות, אפשרתם למסיתים, למאיימים ולאלימים להפוך לצד לגיטימי בשיח הציבורי.

רק לפני כחודש הצהיר הרמטכ"ל דן חלוץ על הידוק הקשר בין צה"ל לבין הקהילה ההומו-לסבית, כצעד למיגור נגע ההומופוביה בקרב חיילים וקצינים. האם מוגזם היה לצפות מעורכי וממגישי יומני האקטואליה של גל"צ לקחת חלק בפרץ הליברליות הנדיר הזה של מפקדם העליון? כנראה שכן. הנה דוגמה לדרך בלתי שגרתית אך רצויה ביותר, בה יכול היה רזי ברקאי, למשל, בתכנית הבוקר שלו, להתייחס לפרשת מצעד הגאווה בירושלים:

"מאזינות ומאזינים יקרים, ביום א' הקרוב ידון בג"צ בעתירות הנוגעות לקיומו של מצעד הגאווה בירושלים. כאן המקום לציין, שתחנת הרדיו הצבאית, גלי-צה"ל, מביעה את תמיכתה המלאה בקיומו של המצעד, מתוך הנחה, שזכותם של בני הקהילה להשמיע את קולם הינה בעלת חשיבות עליונה, גם אם הדבר כרוך בפגיעה אמיתית ומצערת ברגשותיו של הציבור החרדי. את הדקות הקרובות נקדיש לשיחה עם חייל הומוסקסואל בשירות סדיר, שייספר לנו על המצוקות והקשיים הנגרמים לו בחיי היומיום, על רקע נטיותיו המיניות".

במקום נקיטת עמדה עיתונאית אמיצה ונחרצת, קבלנו מגל"צ, כמו גם מקול-ישראל ומשלושת ערוצי הטלוויזיה המובילים, מפגן צרחות גועלי בין שני צדדים בעלי עמדות קוטביות. זה אומר "נצעד", והשני עונה לו "נשרוף"; זה אומר "נצעד", והשני זועק "נרגום באבנים"; זה אומר "נצעד" והשני משיב "תהיה שפיכות דמים". יופי של אייטם.

הציון שמגיע לאמצעי התקשורת הישראליים, על אופן טיפולם בפרשת מצעד הגאווה בירושלים, הוא אפס עגול וגדול. עגול יותר מהמשקפיים של רפי רשף, וגדול לפחות כמו האגו של גאולה אבן. רבים טוענים שהתקשורת שלנו חד-ממדית, שעיתונאי-ישראל מנותקים מן העם, נתונים במגדל-שן, מדווחים באופן חד-צדדי. כמה חבל שהטענה הזו לא נכונה. הגיע הזמן לבחון מחדש את תפקידם של אמצעי התקשורת בעיצוב דעת הקהל בישראל. ועד שזה יקרה, כנראה שהם ימשיכו לחתור לאיזון בכל מחיר.

מיד אחרי הפרסומות: רצח ראש ממשלה – בעד ונגד. אל תלכו לשום מקום.