תמונה וטקסט, טקסט ותמונה

תצוגה וולגרית של כח.
נקמה, אני צועק "נקמה" שוב.
דרגה חדשה של בטחון. וכח. הרבה כח.
אגרוף לפרצוף.
כבד את ההליכה.
אתה מדבר אלי? (אני לא רואה פה עוד מישהו) אתה מדבר אלי?

****

אגרוף לפרצוף. חתיכת אגרוף; יד נשלחת לאיזה סטטיסט של עטיפה, דופקת בו, מועכת אותו; פאואר מטאל מעכשיו. יש כאלה שיגידו שהיה קיים לפני זה, אבל הופ, מה זה בעצם משנה, גם ברגע שאתם קוראים את זה נוסד כבר עוד ז'אנר מוזיקלי; הלהקה או האמן לא יודעים על קיומו בעולם, אבל אחרי זה כבר יגידו להם מה הם עושים. ההבי עבר לטראש שעבר לדת' שעבר לדום. בסופו של כל מטאל יש חיים יבין שמקריא את מה שכתבו לו.

****

- כן, בוא נשים בעטיפה מישהו שמקבל אגרוף.
- וואלה, רעיון טוב. ומה, זה ישקף בעצם את המוזיקה שלנו? הרי אנחנו לא מתפשרים וזה כמו להביא אגרוף למישהו.
- כן. תעביר את הבירה?
- טוב, אני אתקשר להוא, איך קוראים לו, שיבוא מחר, יקבל אגרוף.
- הוא ירצה?
- מה רע? להגיד לבחורות "זה אני מהעטיפה עם האגרוף לפרצוף", זה בטח מביא טלפונים.
- אז אולי אני אצטלם כבר?
- אידיוט. אתה מהלהקה. זה כבר משהו.
- לא יודע, חשבתי אולי נביא אותה על הדרך.
- את הבירה, אפשר? תודה.

****

פנטרה של לפני בעיות הגב של פיליפ אנסאלמו היתה להקת הרוק הכבד הכי טובה שהייתה באותו רגע (הופ, גם הסתימות המילולית של המשפט הזה עברה עכשיו). הזמר, פיליפ אנסאלמו, הוציא קול שהגיע מתהומות הניאגרה האנושית; הגירסה המטאליסטית של האוולין וולף, והגיטריסט, דיימונד דארל, כמעט ולא נזקק לבאס של חיפוי; עם סאונד כזה של גיטרה כל אחד יכול להיות בסיסט בלהקה. הכותבת מהלינק הימני, אם את עדיין מחפשת (אני נגד חיוך בעזרת מקשים).
והעולם מנענע את ראשו; האדבאנגרז בול של MTV בשיא הפריחה, פנטרה בדיוק בזמן. פעם אפילו הייתה שמועה שאנסאלמו קפץ מהבמה ושבר את המפרקת. פעם גם אמרו שפיטר גרין הסתובב בדיזינגוף.

****

- אהלן. באתי להצטלם לעטיפה.
- תסתובב רגע? (בום!)
- יא מניאק זה כאב.
- (לצלם) תפסת?
- רגע, תן עוד אחד
- (בום!)
- בונ'א, זה כאב אומר לך (פאוזה) נו, עברתי?
- אנחנו כבר נתקשר אליך. לך לשם, יש קרח בדלי של הבירות.

****

בעיות גב של זמר רוק כבד זה אכן בעיה קשה. סידני 2001, ואני בהופעה של פנטרה. אמנם דופק בהנאה בעיטות וולה בילדים אוסטרלים שצועקים במלרע מעאפן "פנטרה, פנטרה" ועוד עם ר' אמריקאית, אבל ההופעה לא מתרוממת מי יודע מה; מיסטר אנסאלמו תפוס בגב בנוסף לזה שהוא כבר תפס תחת. רב ההופעה הוא שכוב על הרצפה, דופק שאחטות ומשחק אותה ג'ים מוריסון.

****

- השיר הבא מוקדש לישראלי שבקהל!
- מי?
- אני, למה מה העניין? יש לך בעיה עם זה?
- לא
- סתובב, סתובב לפני אני שותל אותך בין האבנים של בנין האופרה הזה שלכם, ותיירים יבואו להצטלם לידך.

****

תצוגה וולגרית של כח.
פנטרה מנסרים את המאזין. שילוב של סאונד גיטרה שכולו מכונת ירייה שאף סרט של שוורצנגר לא יפיק, ודיסטורשן גרוני של זמר יוצרים מוזיקה שעומדת במבחן המבחנים; שטיפת רכב חיצונית עם ווליום גבוה וחלונות סגורים בתוך המכונה.
תצוגה וולגרית של כח, חוץ מ"השקט שלהם".
כן, גם לפנטרה יש את "השקט שלהם", הרי לכל להקה יש את "זה השקט שלהם", בעיקר ללהקות רוק כבד; הן לא מתקיימות אם אין להן איזה אחד שקט. למרבה האירוניה - אם אין להן את "השקט שלהם", היא לא להקת רוק כבד; בחייאת דינאק, תעביר לשקט שלהם ההוא.
והיום בראש המצעד: "האהבה הזאת", של להקת פנטרה.

****

- היי
- שוב פעם אתה?
- חשבתי אולי בכל זאת תביאי לי את הטלפון שלך. יש בדיוק את השקט שלהם
- בוקס אחד לא הספיק לך, אה? יש להם עוד שקט אחד לפני השיר האחרון, תנסה אחרי זה
- אה, השיר ההוא? לא הוא באמת כבר שקט.

****

מה שמתחיל בכאבי גב של זמר, סופו כנראה להסתיים ביריות. דיימונד דארל, הגיטריסט, הקים להקה אחרת ביחד עם אחיו (המתופף ויני פול) ובמהלך הופעה נרצח ביריות על ידי מעריץ קנאי של פנטרה. פיליפ אנסאלמו קיבל רמזים לא להגיע להלוויה, ונותר בתור מוקצה בתוך הלהקה שכבר לא הייתה ובעיקר בגזרת המטאל. ההלוויה הייתה מרגשת, אומנם טל פרידמן לא היה, אבל גיטרה מפורסמת מאחת העטיפות של אדי ואן הלן הוצגה כאות הוקרה ביום ההלוייה של דיימונד דארל.
אגרוף. כאבי גב. התפרקות. יריות. גיטרה.

****

- אהלן מותק.
- יש לי חבר.
- מכירה את העטיפה של פנטרה עם האגרוף לפנים?
- נו?
- זה אני.
- היה פה אחד עכשיו גם אמר את זה. מה נזכרתם כולכם אחרי שהם התפרקו?


Vulgar Display Of Power, 1992 PANTERA,

צילום עטיפה: brad guice