קונאן אובריין סיפר פעם על איזה בחור ששבר את שיא הניקוד ב"דונקי-קונג". הפרס בו זכה, הוסיף אובריין, היה חופשה במקום האהוב על עליו: 1986. חופשה בעידן אחר היא ההגדרה הכי מדויקת שאני יכול למצוא לז'אנר הרומאן ההיסטורי. "סוחר הקפה" הוא רומאן היסטורי שכזה, המספר על מיגל ליאנזו, סוחר יהודי-פורטוגזי, הבורח לאמסטרדם של המאה ה-17 מאימת האינקוויזיציה ושם מסתבך בהרפתקאות עסקיות לרוב.
"סוחר הקפה", מעבר להיותו רומאן היסטורי, הוא גם ספר-רכבת. במקור, בוודאי היה "סוחר הקפה" ספר-טיסה, כי יבשת אמריקה רחבה היא, והאמריקנים נוהגים להרבות בטיסות פנימיות לרגל עסקיהם. אנו הישראלים מתנייעים הרבה גם-כן, אבל לטווחים קצרים. לכן, במהדורתו העברית "סוחר הקפה" וספרים שכמותו הם ספרי רכבת: קוסמופוליטיים, אבל על ציר תל אביב-חיפה, עם החלפה בבנימינה.
בבואך לכתוב רומאן היסטורי שהוא גם ספר-רכבת, עליך להקפיד על מספר דברות: בראש ובראשונה עליך לבחור מיקום אקזוטי, כזה שאדם מן היישוב ירצה לקפוץ אליו לסופ"ש מרוכז. דיוויד ליס, מחבר "סוחר הקפה", מתמקם באמסטרדם של העת החדשה המוקדמת, אז מרכז פועם ותזזיתי של מסחר קולוניאלי. ואיזו תפאורה ססגונית מספקת אמסטרדם, על יהודיה הממולחים ודגיה המומלחים, והסחורות הצבעוניות מכל כנפות תבל וזירת הלודרים האכזרית היא הבורסה המקומית. שנית, עליך למקם את הגיבור בסביבה טורפנית וטרופה, שתספק לו הזדמנות להסתבך ולהיחלץ מתסבוכות שונות ומשונות; במקרה שלנו, מדובר בקהילת העסקים הספקולטיביים מחד, ההולכת ומנסחת את מצבי-רוחו הקיצוניים של הקפיטליזם המסחרי, וקהילת היהודים הנוקשה והמסוגרת מאידך. כלל אחרון ודי הוא שיש לבצע מחקר היסטורי מעמיק, ולגדוש את הספר עושר של פרטים חושיים מראות, ריחות ותחושות ובה בעת למלא אותו מלוא החופן אנכרוניזם שיקרוץ לנוסעי הרכבת של שש בערב.
יחי הגניוס היהודי
דיוויד ליס יודע את מלאכתו. הגיבור שלו, מיגל ליאנזו, הוא גבר-גבר: גם יהודי ירא-שמיים וגם רודף שמלות מיומן; גם סוחר ערמומי וגם ג'נטלמן עם קודים מוסריים חמורים. אי אפשר שלא לחבב את מיגל, שיכול היה לאינקוויזיציה והוא יכול גם יכול לאויביו העסקיים והאישיים בבורסה של הגויים, ובקרב "המעמד", שהוא כמו ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, רק עם שיניים, ועם יהודים. איש מקצועי הוא ליס, והוא מסדר למיגל סדרה של צרות להתמודד עימה: בתחילת הספר הוא שקוע בחובות, ונושיו לוחצים; הוא נאלץ לגור במרתף ביתו של דניאל, אחיו המנוכר, ורעייתו הזכה, חנה; ואם זה לא מספיק, נדמה שדניאל, אותה גרסא דהויה ומרירה של מיגל, חובר נגדו עם סלומון פארידו, סוחר מסלוניקי ומשועי "המעמד". בה בעת מניח ליס את המסילות לישועתו של מיגל, בדמותה של חרטראוד, אלמנה הולנדית דשנה ומסתורית, המציעה לו להיכנס לשותפות במסחר הקפה פרי מסתורי ששמעו עדיין לא רווח באירופה. השליכו לקלחת את יואכים, הולנדי מטורף שמבקש לנקום במיגל על עסקה לא מוצלחת, ואת אלונזו אלפרונדה, הדון קורליאנה של יהודי אמסטרדם, שחש חיבה בלתי מוסברת לגיבורנו, וקיבלתם נזיד שירווה אף את הקורא הציניקן ביותר.
ואכן, "סוחר הקפה" מספק קריאה מהנה וקולחת: התפניות העלילתיות בנויות היטב ורודפות זו את זו בקצב מדוד, הדמויות מתחבבות בקלות ותיאורי הרקע ססגוניים בדיוק במידה הנכונה. וזה הכול. מיגל הוא דמות רבת-פנים, אבל שטוחה כמצה כשרה: הרוחניות שלו מזכירה יותר תחביב של איש-עסקים מהאפר איסט סייד מאשר אמונה מבוססת של יהודי שבחר לא להתנצר לנוכח איומי האינקוויזיציה. קשה לפתח את הניגוד שבין תאוות הבצע והבשר של מיגל ובין זהותו הדתית כאשר תחבולה רודפת מלכודת, ושאון הבורסה הגועשת מחריש את הדיון בחיי הקהילה היהודית. מיגל עוד יוצא בזול; הדמויות הנשיות חנה השחרחורת, אנטיה המשרתת התככנית וחרטראוד המפתה חולקות כולן יופי מכשף, חזה כבד הנוטה להתנשפויות ועיני-מאנגה רטובות, והן מוגשות על מצע של פמיניזם-לייט כדי שהקוראות לא ירגישו זנוחות. בכלל, נדמה שבה במידה ש"סוחר הקפה" מתרחש באמסטרדם של המאה ה-17, הוא יכול להתרחש בניו-אמסטרדם של המאה ה-21. יותר משליס מתעניין בנבכי נפשותיהם של יהודים מראשית המודרנה הוא מתעניין במסחר ספקולטיבי ובקפה, מה שפוטר אותו מהצורך לעמוד על הבדלי התרבות בין הדמויות לבין הקוראים.
ליס כנראה יודע את נפש צאן מרעיתו והוא מצייר את המסחר בבורסה בצבעים עזים ומרתקים ואת הקפה כפנכיאה מסחררת; הוא אפילו שם בפיו של מיגל תזה שעל פיה תכונותיו המעוררות של הקפה יכפילו את שעות המסחר בבורסה ויחוללו מהפכה בהרגלי העבודה הלאה מקס וובר והאתיקה הפרוטסטנטית שלו, יחי הגניוס היהודי והרגלי הצריכה הבורגניים. הוא, אגב, לא טועה לחלוטין: משקאות עתירי קפאין וסוכר כמו קפה ותה, בתוספת המון לחם וריבה, אפשרו לפועלים להחזיק מעמד שעות ארוכות ליד פסי הייצור התעשייתיים שהחליפו את אוניות-הסחר בחזית ההתפשטות הקפיטליסטית.
ואם יורשה לי לסיים ברוח זו, "סוחר הקפה" מזכיר פחות מהלך ספרותי מבריק נוסח הספקולציות של מיגל ליאנזו ויותר תוצר מהוקצע של פס-ייצור ספרותי. רק בעמודיו האחרונים ממש, אחרי שניצחנו עם מיגל הכול, עוטה הסיפר מין ארשת קדרונית, כמעט פטליסטית, כאילו על קו-הסיום מתעקש פתאום ליס להוכיח שהוא סופר אמיתי; על כל פנים, מדובר בשינוי מועט מדי ומאוחר מדי.
בשורה אחת: לאנשים שעובדים בפירמה ויושבים בארומה, ולמי שרוצה להיות כמותם.
"סוחר הקפה", מאת דיוויד ליס, הוצאת מודן