בכוח הפיסטינג

בימים האחרונים הפך להיות מצעד הגאווה לאבן בוחן, לחושף קרביים וכליות, שמגדיר את אזרחי ישראל: מי שתומך בקיומו בירושלים הוא ליברל המאמין בדמוקרטיה ובשלטון החוק, ומי שמתנגד לו הוא חשוך פרימיטיבי שלא מבין את אופייה של המדינה שבה הוא חי. ככה, פשוט. אנחנו הרי חיים בדמוקרטיה, ולא ייתכן שברגע שמשהו בהתנהלות המדינה לא מוצא חן בעיני החרדים המשוגעים האלה, הם מתחילים להשתולל באלימות. זו הרי ממש לא הדרך להשיג משהו במדינה דמוקרטית.

זו תפיסת העולם בישראל, בה לאנשים נדמה שדמוקרטיה היא צורת בחירה ולא צורת חיים. הדמוקרטיה בישראל כה שבירה בגלל שהפסקה הראשונה שנכתבה כאן שגויה לחלוטין: מי שמבין היטב את המקום שבו הוא חי הם החרדים, וההומואים והלסביות חיים באשליה מתוקה ונאיבית שהם חיים במקום שמקדש את החיים ולא בישראל, מקום שרק מחכה לרגע שבו תשלשל את המעטפה לקלפי כדי שאפשר יהיה שוב לתקוע אותך בהפוכה בלי שתוכל להתלונן.

קיומה של קבוצה בישראל שמרגישה סתם ככה, רק מתוקף החוק, צורך למלא את חובותיה ומקבלת בתמורה תנאים הוגנים ושוויוניים ללא צורך להילחם עליהם, מוטל מאד בספק. אפשר להתחיל לספור את הקבוצות האתניות, הלאומיות, המגדריות, הסוציו-אקונומיות, משמאל לימין או מלמעלה למטה, אבל בישראל, אם אתה לא הופך שולחן או שורף מכולת אשפה, אף אחד לא יזרוק בכיוון שלך. ואם אתה הולך לפי תו התקן של החוק, אתה פראייר, מושפל ודפוק, שניצלו אותו והשאירו אותו ערום ומחולל ברחוב הגשום.

נסו לשאול את ערביי ישראל על דמוקרטיה, בעודם חיים בכפר שבו הביוב זורם חופשי. או אולי תשאלו את האתיופים, שמנות הדם שלהם נזרקות לפח האשפה. תחקרו קצת את מפוני גוש קטיף, שיושבים בקרוון יותר משנה אחרי שהבטיחו להם לחם וגג מעל לראשם תמורת הסכמתם לחזור לגבולות ביתם. פנו למתפללי הכותל המערבי שאינם יכולים לעלות להר הבית. בקרו אצל העובדים הזרים מגאנה, מהפיליפינים ומתאילנד. שימו לב במיוחד לילדיהם בני החמש, דוברי העברית, שעוד מעט יישלחו בבושת פנים למקום שמעולם לא היה מולדתם. הציצו לביתם של העובדים שאינם מקבלים אפילו שכר מינימום, ולבית שכניהם הנכים, הקשישים והמוגבלים. שמעו את זעקת חייל המילואים שפונה מדי יום, כל יום, לגורמים שונים בצה"ל על מנת שיסייעו לו במימון הטיפול הפסיכולוגי לו הוא זקוק מאז לקה בהלם קרב כשראשו של חברו התפוצץ לנגד עיניו מפגיעת טיל. כולם מושפלים עד עפר בידי שלטון בירוקרטי, גזעני, צר עין וקפוץ יד.

מנגד, בררו על תשלום מסים ביישובים ערביים. קחו דקה כדי לבחון שוב את ועדת טל ואת השלכותיה. הציצו ביומני החדשות של נובמבר 1995, קראו שוב את הכתבות ואת דיווחי המבקר והיועץ המשפטי לממשלה על שרון ומשפחתו, אולמרט, הנגבי, רמון, קצב, הרב לאו, קראדי ועוד היד נטויה. איש הישר בעיניו יעשה, בכוח הזרוע.

ישראל היא מקום בו צריך להילחם על זכויות, וכשיש אפשרות, להשתחל בכל פרצה, גם אם משמעות הדבר דריכה על חבריך ואחיך והשארתם קבורים בבוץ. ישראל היא ערב רב של קבוצות ששונאות אחת את השנייה ומוכנות להרוג כדי לזכות ביתרון. זהו מצב הטבע, כאוס שבו החזק שולט, והחלש נכחד. פרדוקסלית, מה שהחרדים עושים היום הוא אקט אבולוציוני ממדרגה ראשונה - זה הם מול ההומואים, ומי שימצמץ ראשון, יפסיד במרוץ. החרדים לא מחכים לדיונים במשטרה ובבג"ץ, הם משתינים על המשטרה ועל בג"ץ. אלו אינן הפגנות, אלא מלחמה. מלחמת קיום שישראל, במישרין ובעקיפין, מעודדת מיום הקמתה בשל העובדה הפשוטה שהיא חינכה אותנו שאם לא נרביץ – ירביצו לנו.

מעמדת הליברל קשה להגיד את הדברים האלה, כי משמעותם אחת: מי שמשאיר את ידיו בכיסים והולך מעונב לפגישות חשובות עם בכירי שלטון החוק (שגם הם לא רואים אותו ממטר, ובצדק - הכוח בידיהם), פועל במישור הלא נכון. לעומת זאת, מי שבהחלטה של רגע מקבץ אספסוף אלים, ללא כל אישור מגורם רשמי ופוצח בפרעות אלימות, עושה כנראה את הצעד הלגיטימי והיעיל. לא ייקח הרבה זמן עד שגם אלו שדורכים עליהם יבינו זאת, וכשהם יבינו זאת כבר לא יהיה להם שום דבר להפסיד. או אז נראה הפגנות צבעוניות של הומואים נושאי סכינים, אתיופים אוחזי רובה, עניים מחזיקי בלוקים ונכים שורפי צמיגים. את החרדים כבר הובלנו לנקודה הזו, גם הערבים אזרחי מדינת ישראל ביקרו בה וצירוף ליברמן לממשלה על אמירותיו הנפשעות לא מרמז על שינוי עתידי. בסופו של דבר אפילו הליברלים יפי הנפש שרוצים לצעוד עם ההומואים והלסביות בשקט ובשלווה ימצאו עצמם נועלים למצעד נעליים מסומרות. לא בטוח שהם לא צריכים לעשות את זה כבר הפעם. השינוי בישראל לא צריך להיות בהחלטה למצעד כזה או אחר, אלא בהכנסת כל הפלגים לתלם אחד, בו הדמוקרטיה וכיבוד האחר הוא אורח חיים, ולא מסלול מכוניות מתנגשות.