ג'אנש של שושנים

"ברט ג'אנש עשה לגיטרה האקוסטית את מה שג'ימי הנדריקס עשה לגיטרה החשמלית". מספיק לשמוע את המשפט הזה, שאמר אותו לא אחר מאשר ניל יאנג, כדי להבין שאם אתם חובבי גיטרה מכל סוג שהוא, ברט ג'אנש צריך לקבל ייצוג באוסף התקליטים שלכם. אם אתם קוראים מגזיני מוזיקה כמו "מוג'ו",“Uncut” או "רקורד קולקטור", או שאתם חובבי פולק, מן הסתם ג’אנש כבר יושב אצלכם על המדף, וגם יש סיכוי מסוים שאתם יודעים שהוא מבטא את שם המשפחה שלו ג'אנש ולא יאנש, בניגוד לדעה הרווחת (גיליתי את זה לפני חמש דקות, אז רציתי להשוויץ). אם לא, התקליט החדש שלו, “The Black Swan”, הוא סיבה מצוינת להכיר אותו עכשיו.

ברט ג'אנש החל לחזור קצת לאופנה בשנים האחרונות, כפי שמרמזת העובדה שהופ סנדובל ממאזי סטאר התארחה באלבום הקודם שלו, “Edge of a Dream”, מ-2002. אבל הפעם זה שונה: ההתרגשות סביב התקליט החדש שלו, שיוצא אחרי שעבר ניתוח לב, באמת גדולה. ההתעניינות בג’אנש הגיעה לשיאים חדשים בעקבות גל הפריק-פולק והדבנדרה-מאניה של השנים האחרונות, מה שהביא להפצת האלבום החדש שלו באמריקה דרך לייבל האינדי הפופולרי משיקגו, Drag City, ביתם של פייבמנט, הסילבר ג'וז, סמוג וג'ים או'רורק, וגם של נסיכת הפריק-פולק ג'ואנה ניוסום שנוכחותה ברוסטר גורמת לג'אנש להרגיש הרבה יותר בבית.

אבל גם אם האלבום החדש של ג’אנש זוכה לתשומת לב שלא הייתה מנת חלקו די מזמן, צריך להבהיר שזה ממש לא תקליט קאמבק. גם אם עולם הפופ לא שם לב, ג’אנש מעולם לא נעלם, אלא המשיך להוציא תקליטים באופן סדיר ונאמן מאמצע שנות השישים ועד היום.

מבחינה מוזיקלית אפשר להשוות את ג’אנש לדונובן, רק פחות פופי ופסיכדלי, או לניק דרייק (שכמובן מאוד הושפע מג’אנש), רק פחות מוזר. פחות מוזר, אך לא פחות מדכא, כפי שאפשר להתרשם מאחד השירים הכי מוכרים של ג'אנש, "Needle of Death", מאלבום הבכורה שלו, שנכתב על חבר שמת מהרואין.

ג’אנש נולד בסקוטלנד ב-1943, ואחרי שנסע בטרמפים בעולם וחטף דיזנטריה בטנג'יר החליט להתמקם בלונדון. זה היה בתחילת שנות השישים; מהר מאוד הוא הפך לשם מוכר בסצינת הפולק של לונדון, אליה החדיר רוח חדשה, בדומה למה שעשה בוב דילן לפולק האמריקאי. במהלך אותו עשור הוציא ג'אנש שורה ארוכה של אלבומי סולו וגם היה חבר בהרכב הפולק-רוק Pentangle, אותו הקים ביחד עם עוד וירטואוז גיטרה, ג'ון רנבורן, אחרי שהצמד כבר הוציא תקליט בשם "ברט אנד ג'ון".

בדומה לבוב דילן, ברט ג’אנש החדיר למוזיקת הפולק המסורתית אלמנט חדש של סינגר-סונגרייטר. מצד אחד הוא הושפע מהמוזיקה הבריטית העממית, המוזיקה הקלטית וכו', אך הוא לא נשאר בספרה הפולקית המסורתית אלא שפך את לבו בשיריו באופן חושפני ואינטימי כפי שנהוג ברוק. אלבום הבכורה שלו, הנושא את שמו, שהוקלט במטבח דירתו על טייפ-רקורדר עם מיקרופון אחד וגיטרה שהוא הלווה מחבר, יצא ב-1965, ונחשב היום לאלבום קלאסי של פולק בריטי, שגם חובבי פולק אמריקאי, פופ, בלוז וג'ז, ימצאו בו עניין.

ההשפעה של ג’אנש על סצינת הפולק הבריטית הייתה כמובן עצומה, אך מה שיותר חשוב זה שהוא השפיע על כמה מהגיטריסטים הגדולים ביותר בעולם, גם בתחום הרוק והפופ. כולם, מניל יאנג, ג'ימי פייג' וקית ריצ'רדס ועד ג'וני מאר וברנרד באטלר, הזכירו בראיונות את ההשפעה המכרעת שהייתה לג'אנש על נגינתם. גם מייק אולדפילד, ניק דרייק, סנדי דני (כוכבת הפולק-רוק הבריטית הגדולה, אשת Fairport Convention), פול סיימון, דונובן, נואל גאלאגר וג'רביס קוקר נמצאים ברשימת המוזיקאים שהושפעו מהאיש.

ג'אנש המשיך להיות פעיל, להופיע ולהוציא אלבומים משנות השישים ועד עצם היום הזה. לרוב הוא שמר על צליל רזה ומינימליסטי שמסתפק בשילוב הדליל בין קולו המאופק לבין הגיטרה האקוסטית שלו, אך פה ושם הוא התנסה גם בעיבודים מלאים יותר, כמו למשל באלבומו "ניקולה" מ-67'. שם אפשר למצוא שיר כמו “Sweet Little Sunshine”, שהוא ממש פופ סיקסטיזי סטנדרטי, ו”Woe is Love My Dear” שעושה שימוש בתזמורת מלאה. זה אולי חורג מהצליל שבדרך כלל מזוהה איתו, אבל עובד לא פחות טוב.

באופן טבעי אלה שמגלים את ג'אנש בשנים האחרונות פונים בעיקר ליצירה המוקדמת שלו, אם כי הוא הוציא לא מעט תקליטים טובים גם בעשורים שחלפו מאז. אלבומו החדש,“The Black Swan”, הוא התקליט הטוב ביותר שלו מזה הרבה זמן, בין היתר בזכות העיבודים והצליל החם שלו. בשבוע האחרון שמעתי הרבה את “Rosemary Lane”, אלבום של ג'אנש מ-71' שנוטה יותר לפולק מסורתי, ואחרי תחושת הבדידות הקשה שהמינימליזם שלו מעלה, אלבום כמו“The Black Swan” הוא הקלה גדולה.

את הקרדיט על החמימות צריך לתת למפיק הפריק-פולק הפופולרי נוח ג'ורג'סון, מי שהפיק לדבנדרה בנהארט את “Cripple Crow” ולג'ואנה ניוסום את “Milk-Eyed Mender”, ועכשיו הכניס גם את ג'אנש לעניינים מבלי לאלץ אותו להשתנות או להיות יותר מדי פריקי. היות והמוזיקה שהוא עושה שוב אופנתית זוכה עתה ג'אנש לחיבוק גדול של כל הפולקיסטים החדשים, ובין היתר משתתפים בתקליט שלו בת' אורטון, אוטו האוזר (Espers, Vetiver), הלנה אספבאל (Espers) והבן שלו, אדם ג’אנש, שניגן גם באלבומים קודמים שלו. וכמעט שכחתי, משתתף בו גם אחד, דבנדרה בנהארט. נקווה שהוא לא הדביק את ג'אנש בכינים, באמת לא נעים.


ברט ג’אנש, “The Black Swan” (Sanctuary, Drag City)