מבט לכסף

עוד בטרם התפזר העשן ונמנו הגופות, יכולה תעשיית הבידור הישראלית לרשום את אירועי מצעד הגאווה, כהצלחה מסחררת. כבר כמה שבועות, שמיליוני צרכנים מסתערים בהתלהבות גוברת והולכת, על כל פרק חדש בסדרה (ותוך כדי כך ממלאים את חובתם האזרחית בצפייה בפרסומות, בהקלקה על באנרים ובחשיפה להודעות חסות). מאות אלפים מדקלמים בדבקות את הסיסמאות שמלוות את הסדרה ("מבחן לדמוקרטיה", "מלחמה על קידוש השם" ועוד הברקות קופירייטינג). עשרות אלפים שוקלים השתתפות פעילה בהפקה, מרצון ובלי לבקש תמורה, אלפים כבר עושים זאת ורבים אחרים מתכוונים להצטרף ביום המצעד עצמו. מרשימה עוד יותר העובדה, שכל האנדרלמוסיה המרהיבה הזו, הופקה באמצעים פשוטים ובהשקעה אפסית. כל שנדרש היה לפרוט על נימי הגאווה (!) של שני הצדדים הניצים, בנוסח השגור עוד מימי בית הספר היסודי: "שמעת מה ההוא אמר עליך?" למעשה, רק פרט אחד מעיב על ההישג השווקי הענק: הלהבות אמיתיות, הדם שנשפך אמיתי והסבל שנגרם ועוד ייגרם, אינו העמדת פנים.

אנשי מקצוע יסבירו בוודאי שמדובר במחיר בלתי נמנע, שכן סוד הצלחתה של סידרת "מצעד הגאווה" הוא בדיוק בכך שהיא נתפשת כחלק מהחיים. כל טלנובלה מן השורה יכולה לרתק ולטלטל, אבל הידיעה שהדברים קורים "באמת", מעוררת ריגוש יחיד במינו, מעורב באותה השתוקקות סוררת לראות את אסונם של אחרים. בראיה כוללת, מדובר כנראה בעסקה משתלמת. יהיו אמנם נזקים ברכוש, כמה אנשים ישלמו בגופם, אולי אפילו בנפשם, אבל רוב הציבור זכה ועוד יזכה במנה גדושה של דרמה ומתח.

אלא שלצד המפסידים הברורים מאירועי מצעד הגאווה – חרדים שקלגסי היס"מ מתעללים בהם וששכונות מגוריהם הפכו למעשנות מצחינות, שוטרים ועוברי אורח שסופגים בלוקים וחיתולים צואים וכמה נהגים שנתקעו בפקקים – יש עוד קבוצה לא קטנה שהסיפור מסב לה עגמת נפש. מדובר באותם אזרחים, שהפנימו יתר על המידה את המסרים העומדים בבסיס ההצגה הזו. אותם תמימים בישי מזל, מתהלכים משני צדי המתרס ולא יודעים את נפשם מרוב דאגה: אלה מבכים את הפגיעה בפלורליזם ובחוקי היסוד, בעוד יריביהם- תאומיהם מתקשים להירדם בצל המחשבה על זעמו של הקב"ה ועל גורלן של סדום ועמורה.

קל לאבחן, שמצוקתם של החרדים היא תולדה של דמיון קודח. מדובר בחבורת אנשים שמאמינים בעולם פנטסטי הכולל מלאכים, שדים, אתון מדברת ושוטר קוסמי כל יכול, שמנהל מעקב מדוקדק אחרי אוכלי שרימפס במערכת השמש. אין טעם לבקר את מידת הסבירות של חרדותיהם, בדיוק כשם שאין טעם לנתח את הגותו של סכיזופרן ששומע קולות. העובדה שלפסיכוזה המונית כזו יש משקל בקביעת סדר היום הציבורי בישראל, היא עניין לדיון אחר.

צריך להתאמץ קצת יותר, כדי להבין שגם החששות במחנה הליברלי והנאור, הם פרי של תפיסת מציאות שטחית וילדותית. בניגוד לזעקה העולה מן המחנה הזה, ההתפרעות החרדית לא מאיימת על שלטון החוק, משום שהחוק, במובנו הדמוקרטי-שוויוני, לא שולט במדינת ישראל. על רקע מציאות מידרדרת של צדק לחזקים, משטרה חסרת אונים, מערכת משפט רקובה ושחיתות בכל רמות השלטון, אף תוצאה של מלחמת הגאווה לא תשנה את התמונה הגדולה.

אין גם בסיס עובדתי לטענה שמדובר במאבק למען נאורות וקידמה. אלה האחרונות, אינן נקנות בסיסמאות ובהפגנות, אלא רק דרך השכלה ורוחב אופקים. המלחמה נגד הפרימיטיביות מתנהלת בדיונים על תקציב החינוך, לא בקרבות רחוב שמעניקים פורקן רגשי ברמה של משחק כדורגל. חבר כנסת חילוני אחד שמצביע בעד תקצוב מפעלי הבערות של ש"ס, או נותן ידו להסרת הפיקוח מערוץ 2 ופיגולים אחרים, גורם למחנה הליברלי נזק גדול הרבה יותר מאשר שבעים מצעדים מבוטלים. מטעמים ברורים, אותו חבר כנסת יהיה הראשון לטשטש את העובדות ולעודד את האשליה, שעתידה של החברה הישראלית תלוי בתוצאות של קטטה נקודתית בין השחורים לבין הורודים. למעשה, הסכנה היחידה הנשקפת לציבור הנאור במקרה של ביטול המצעד, היא תחושת השפלה חולפת, שאינה שונה ממה שחווה אוהד אחרי הפסד בדרבי. חוויה מרגיזה? בהחלט. מתסכלת? תמיד. כואבת? לפעמים, תלוי בנסיבות. חשובה? בשום אופן לא.