תני לי תקווה, ג'ואנה

בשנתיים וחצי שנים שעברו מאז יצא לעולם "The Milk-Eyed Mender", אלבום הבכורה המופתי של ג'ואנה ניוסם, גדל אצלי במוח מיתוס שלם סביב ג'ואנה. לפיו, לא מדובר בכלל באישה אמיתית, אלא באיזשהו יצור שמימי עם קול מלאכי וחמידות חסרת גבולות. חייזר מתקדם שהגיע בתור בחורה עדינה עם כריזמה מכשפת שלא משאירה מקום לספק – לא הייתה שכמותה בעבר.

ברור לי שהדמות שלה נופחה בראשי מעבר לכל פרופורציה ולמרות המחשבות שלי ג'ואנה היא בחורה רגילה, שבמקרה יודעת לנגן בשלמות על נבל ולשיר מדהים. אך עדיין, כשהגיע הרגע ונחת אצלי האלבום החדש שלה, "Ys", הרגשתי כמו גבר בודד בן 40, שהולך לפגוש את האהבה הראשונה שלו מהתיכון – זו שחשב עליה בכל רגע נתון, זו שלימדה אותו אהבה מהי, זו שאף פעם לא עזבה לו את הראש. בשפת הפוסט-פוסט-Pאנק, ג'ואנה ניוסם היא האמלי קיין של אותו אדון מבוגר. בשבילי היא אולי אפילו יותר מזה. פחדתי.

יותר מדי דברים מסביב רמזו שהאלבום החדש יהרוס את ג'ואנה וישים אותה בערך באותו מקום שאליו רג'ינה ספקטור הגיעה בשלב מוקדם יותר של השנה – המקום הזה שכבר נשמע קלישאה, איפה שטונות של כשרון וחן נעלמים בשביל למכור קצת יותר דיסקים. נו, כבר שמעתם עליו – המקום הזה שמנוהל על ידי האנשים עם העניבות.

היא הפסיקה להתרועע עם המשפחה של הפריק-פולק. שמועות אומרות שהיה לה רומן עם דבנדרה בנהארט. כשהרומן התפוצץ, כולם דאגו לחבק את דבנדרה וג'ואנה יצאה לדרך חדשה. היא נשארה לבד והבינה שנוח ג'ורג'סון, המפיק הראשי של המשפחה, מי שהפיק לה את הבכורה ולדבנדרה את "קריפל קראו", הוא כבר לא אופציה בשבילה. היא עזבה את סצנת הפרחים הפורחת והתחברה אל התותחים הגדולים של פעם – מהלך כזה בדרך כלל מקרב המוני מעריצים חדשים ומרחיק את כל הקיימים. ג'ואנה לא רצתה שזה יקרה, ופעלה בהתאם.

במונחים של הפריק-פולק היא התחברה למיינסטרים ובמונחים של המיינסטרים היא הלכה לאליטה של האלטרנטיב. את "Ys" היא הפיקה במשותף עם ואן דייק פארקס הגדול (בריאן וילסון וביץ' בויז), כשסטיב אלביני הקליט, ג'ים אורורק עשה את המיקס הסופי וביל קאלהאן מסמוג הוסיף קולות רקע. אה כן, זה הזמן לסנסציה הצהובה – קאלהאן הוא החבר הנוכחי של ג'ואנה (אם יצא בקרוב אלבום חדש של סמוג, שממשיך את המלנכוליה הקבועה שלו, אני מבטיח לטוס לסן-פרנסיסקו ולשפוך קצת דם).

כמו שאמרתי, ג'ואנה לא רצתה לעזוב את מתחם האקספרמנטליות והפריקיות, והדבר הראשון שהיא עשתה היה למתוח את השירים שלה – הבכורה כללה 12 קטעים ו-52 דקות, החדש מכניס חמישה קטעים ב-56 דקות, כשהסיפורים שלה הפכו לסאגות שלמות הזויות ופסטורליות, שאפשר לעקוב אחריהם רק אם יושבים צמוד למילים – דרך אגב, הן כולן נמצאות בספרון המצורף שמכיל 32 (!) עמודים.

אבל לא רק אורך השירים הפתיע – ההפקה המוזיקלית גדלה והתנפחה ב-15 אלף מידות מכל מה שהכרנו ממנה בעבר – הנבל עדיין מנחה את האווירה, אבל נוספו כינורות, אבובים, קולות רקע. רוח השטות שהגיחה לעיתים בבכורה, ובאי-פיז המוקדמים "Yarn And Glue" ו-"Walnut Whales" כמעט ונעלמה, והיום ג'ואנה היא אמנית רצינית למדי – כשאני חושב על זה, היא בין היחידים שמסוגלת לעשות את המעבר הזה בכבוד. ברור שהיה נחמד אם פתאום היא הייתה צווחת שוב, אך נדמה שהיא עבדה כל כך הרבה על פיתוח קול בין האלבומים, עד שחבל לה להרוס את השלמות הפסיכית שהיא מוציאה מהפה.

יהיו אנשים שיהיה להם קשה עם האלבום הזה – כשאני שוכב ועוצם עיניים אין דבר שיכול ללטף נעים יותר או להישמע נקי וטהור יותר – אך אני מודע לכך שצריך סבלנות להקשיב ל-17 הדקות של "Only Skin" ול-12 הדקות של "Emily". לאנשים האלו אני אמליץ לנסות שוב – זה ישתלם להם – נדמה לי שהאלבום היחיד בעשור האחרון שמתעלה על האלבום הזה הוא "The Milk-Eyed Mender", ובגלל שאנחנו כבר בנובמבר, אני יכול להכריז על כך ש-"Ys" הוא אלבום השנה שלי.

ג'ואנה ניוסם, "Ys" (דראג סיטי)