כלב נובח לא נושך כריות

רק תארו לכם שמישהו היה מנסה למנוע מאיתנו לצעוד בתל אביב. ולא רק למנוע מאיתנו לצעוד בגאווה – למנוע מאיתנו לצעוד פיזית, לכל מקום. לצעוד לסנטר, לצעוד ליוגה, לצעוד לבר. תועבה, אם שופטים אותה על פי סולם הערכים של (חלק) מהרבנים המכובדים,קיימת בכל מקום. וההומואים, ישמור אותם האל, לא מגבילים את עצמם לציר תנועה מוסכם על פי כל. אם לא שמים לב לדקויות, נדמה שהטרור ההומופובי המושלט בעיר הקודש יכול היה בקלות להפוך לנחלת הכלל.

אלא שאנחנו, רובנו, לא גרים בירושלים וכנראה שיש לכך סיבה. והדקויות הללו הן בדיוק הדקויות שמאפשרות חיי חופש בתל אביב וחיי סגר רק כמה עשרות קילומטרים ממנה. ירושלים נשארת עבור רובנו סוג של כוכב לכת רחוק שמאכלס ערבים, רוסים, חרדים, פיגועים, חומוס (למרות שכבר יש פינתי בתל-אביב) וכמה מסיבות טובות (וגם האומן 17 יש). חילוני שגרתי הצופה בכאוס כזה מהצד לא יטרח לייצר לעצמו סדרי עדיפויות ברשימה: ניגוב חומוס חשוב לו כמו הפקעת הקרקעות במזרח העיר. מיקום הדברים בסדר היררכי ומיקום המצבים בזמן אמיתי יהפוך את ירושלים הנגועה לעיר במרחק נגיעה. וזה מסוכן יותר מכל פולסא דנורא כי השפיות שלנו שברירית ויקרה. הויתור עליה לטובת התעסקות בבעיות של אחרים הוא תמיד מוסרי ואף פעם לא משתלם.

למרות שיש הרבה מה לעשות כדי להפוך את החיים בישראל לתקינים ומוסריים יותר, הרוב המכריע של האזרחים לא עושה כלום כדי לשנות את המצב. כולם יודעים, למשל, שמה שמתחולל בבית חנון בימים האחרונים ובמחסומים המפרידים בנינו לבין שטחי הרשות הפלסטינית, כחלק מהשגרה של המדינה, הוא פשע אנושי בסיסי ולמרות זאת רובנו המכריע עדיין לא יצא אל המחסום כדי להתמודד עם הבעיה פנים אל פנים. ואני לא מאשימה, כי כמו כל אחד אחר ברור לי עד כמה זה קשה, מדכא, ומעורר רצון לעלות על מטוס ולא לשוב לכאן עד שהמצב ישתנה. שום דבר לא יפצה על ההזנחה הזאת, גם לא מצעד הגאווה. אבל למרות הפיתוי לפטור את חובת ההתייצבות במצעד ב"לא מזיז לי" או "אין לי איך להגיע לשם" טיפוסיים, המצעד בירושלים נגיש לנו יותר מנסיעה לבילעין והוא חשוב וסמלי מאד לקיום שלנו כאן. ולכן, דרמטי ככל שזה ישמע, המצעד הזה הוא קריטי. ראוי שכל מי שרוצה לחיות בישראל ולקרוא לה מדינה חופשית ושיוויונית יניח את הקפה של שישי בבוקר או שיקח אותו בטייק אווי, ויעלה לירושלים לצעוד למען השפיות.

אני לא לסבית. את מיטתי, בדרך כלל, אני חולקת עם זכר. אם מישהו עדיין שוגה באשליה שהמצעד הזה מהותי רק לירושלמים כי בתל אביב הכל אחלה, או חשוב רק לחברי הקהילה כי רק הם מחויבים להלחם על זכויותיהם הבסיסיות, שיצא מזה ומהר. כולם הולכים לצבא, למרות שכמעט אף אחד לא מבין למה אנחנו עדיין נלחמים. כולם משלמים מיסים, למרות שאף אחד לא יודע על מה. אנחנו עושים ומקבלים כל כך הרבה דברים בלי לחשוב. באטמוספרה כזאת הפגנה נגד גזענות, או לחימה בעד שוויון, נראית כמו אקט פרה היסטורי. לצערנו, פרה היסטורי זה הכי ישראל 2006. צריך לצאת ולצעוד, לא כדי להרגיז את החרדים ולא כדי לעשות דווקא לאיש. צריך לצאת ולצעוד כדי שנוכל לכנות את ישראל דמוקרטיה. אם אנחנו חוטאים ולא משמרים את זכותם של אחרים לחופש תנועה בסיסי, בואו לפחות נשמר את החופש של עצמנו. אולי ככה נגיע למקום טוב יותר.