איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?
במהלך העבודה אני לא שומע מוזיקה. כשאני לא עושה אמנות, קרוב לודאי שאני מאזין לאמינם, גוגל בורדלו, טאנג, פיפינג טום, קווינז אוף דה סטון אייג', ג'וני קאש, או אריס סאן. לפעמים אני מעלה באוב להקות דת' מטאל מעברי הרחוק, בו ניגנתי בלהקה בשם necrology. חוץ מזה הרדיו שלי תמיד מכוון על קול הקמפוס.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
קודם כל אני חובב מגזינים מכל הסוגים, וכמה שיותר כרומו הרי זה משובח. במייוחד אני ממליץ על המגזינים בעריכתו של האמן מאוריציו קאטאלן-צ'רלי ו-permanent food.
בעבר הייתי מכור לטלוויזיה. עשיתי הפסקה קצרה, ועכשיו אני חוזר בהדרגה. אני לא מפסיד אף פרק של "פרוייקט מסלול". לאחרונה התחלתי לעבוד כדיגיטטור ב "Y ב-10", ואני מניח שאת ההשפעה הצהובה אוכל לראות בהמשך.
אני מת על סרטים, אם הייתי יכול הייתי יושב ורואה כל היום. אני מאוד אוהב סרטי קונג-פו, סרטי ווייט טראש אמריקאים, ונדוש ככל שזה יישמע אני מטורף על דייויד לינץ'. באופן כללי אני מקפיד לראות כמה שיותר ותמיד מרגיש שלא ראיתי מספיק.
אני גם נורא אוהב ספרים. מדף ספרים עמוס תמיד עושה לי תחושה נעימה, אבל אני חייב להודות שאני בעיקר קונה אותם.
עוד בוואלה!
מראה לאמריקאים מי פה הגבר
איזה אמנים ויצירות השפיעו עליך?
כל פעם אמנות משפיעה עלי בדרך קצת שונה. למשל, בפעם הראשונה שראיתי עבודה של פיליפ גונזלס טורס במנהטן, כשהייתי חייל משוחרר, התרגשתי עד דמעות למרות שלא הבנתי כלום. בקיץ האחרון ביקרתי במוזיאון הפראדו במדריד. כשעמדתי מול העבודות של וולאסקז וגויה ומצאתי את עצמי נזכר למה בכלל אני אוהב אמנות.
יש כמה אמנים יקרים לליבי במיוחד וביניהם ריצ'ארד פרינס, שמראה לאמריקאים מי פה הגבר; מאוריציו קאטאלן; צבי גולדשטיין; אלברט שפר; גרגורי שניידר; תומס שוטה; פרנסיס בייקון, ואי אפשר בלי אנדי וורהול שהיה ונשאר הגדול מכולם. אני חייב לציין שהחברים שלי, שהם אמנים צעירים שפועלים לצידי, משפיעים עלי ונותנים לי תחושה שאני פועל בתוך הקשר מסויים.
איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?
שכר הדירה ובעיות החניה בתל-אביב מרגיזים אותי, ליברמן מפחיד אותי, עמיר פרץ אכזב אותי ובא לי להקיא מהנשיא. סדר היום הפוליטי בישראל נכנס ויוצא ממני במהירות קיצונית, וברוך השם משאיר את הסימנים שלו בכל דבר שאני עושה. אין פה במדינה הפרדה בין הציבורי לפרטי. יותר מכל תחושה אחרת אני מוצא שזה מעייף.
חוג יוגה במקום מכות
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גר ברחוב שי"ר בתל אביב, רחוב מקסים. ולמרות שהוא נמצא בלב העיר, הוא שקט-שקט. יש לי מרפסת מדהימה עם נוף גגות משובח. לא הייתי משנה ברחוב שלי כלום, בפרט מאז שעשיתי טוטל-לוס מהאוטו והפסקתי לסבול מבעיית החנייה.
מהם הרגלי הגלישה שלך?
ברוך-עושה-האינטרנט. אני גולש הרבה מאוד, אוסף דימויים, קורא חדשות ומסתכל במגזינים אינטרנטיים. אני קורא אובססיבי של וואלה! ספורט, למרות, או בגלל שאני לא באמת צופה בספורט.
למי היית מכניס מכות?
יש כמה אנשים שהייתי מכניס להם מכות, למרות שמאז כיתה ח' לא הלכתי מכות וכנראה גם לא אעשה את זה - אלא ארשם לחוג יוגה. למה הייתי מכניס להם מכות? כי מגיע להם.
את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?
אני בוחר בוודקה נקי, והייתי שמח לשתות אותה עם דיוויד בואי. צריך להסביר למה?
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
קודם כל נפוליאון- הייתי רוצה בעיקר שנצטלם יחד, מחובקים. חוץ ממנו הלוואי שיבואו כולם.
מה ההתמכרות שלך?
אני לא מכור לכלום. חוץ מלחברה שלי. נוצ'ה.
עוד בוואלה!
עוד בוואלה!
תיק עתונות:
צחי בוחבוט (27) סגר לאחרונה מעגל אמנותי. כשהיה בן 14, אפסו כוחותיהם של אמא ואבא בוחבוט מלהתמודד עם הוואנדליסט הצעיר שצייר על קירות ביתם, והם החליטו לשלוח אותו לתיכון לאמנות בקיבוץ כברי כדי שימצא פורקן לתשוקתו היצירתית. ההחלטה הפכה להצלחה, ואת המשכו של המסע הוא עשה במדרשה לאמנות בבית-ברל, אותה סיים השנה בהצטיינות. בימים אלו חוזר בוחבוט לנטייתו הישנה להשחתת קירות בגלריה של המדרשה בתל-אביב, בניצוחו של האוצר דורון רבינא.
רבינא הזמין חמישה אמנים שאינם מזוהים עם ציור (רונה יפמן, בועז ארד, אמיר גבעון, גלעד רטמן וצחי בוחבוט) ליצור ציורי קיר בגלריה, וזאת במטרה לערער על החלוקה המסורתית בין המדיות השונות, וליצור חריגה מהפעילות האמנותית האופיינית של כל אחד מהמשתתפים.
למרות עברו של בוחבוט כצייר קירות ביתיים, בשנים האחרונות הוא עוסק בעיקר בפיסול ומיצב. "העבודות שלי ברובן מתייחסות לכלל חלל התצוגה, כולל דלת הכניסה" מבהיר בוחבוט. "אפשר לומר שהעבודות עושות פעולה של רישום בחלל, נמצאות ברווח בין פיסול לרישום. הן פועלות במימד הפיסי והויזואלי בו זמנית".
החומרים הרבים שהוא בוחר לעבוד איתם עוברים המרה, משנים את הקשרם כתוצאה מהחיבור בינהם ומהצבתם בחלל. "אני לא בוחל באמצעים, המטרה מקדשת את המדיום" הוא מצהיר. כך למשל, בעבודתו משנת 2004 הנקראת "נינג'ה" הוא כופף כ-2,000 מסמרים וחיבר אותם אחד לשני כדי ליצור אובייקטים הדומים לכוכבי הנינג'ה הנזרקים בשטחים תחת גלגלי ג'יפים צבאיים במטרה לפנצ'ר אותם. "הנינג'ות הופכות למרבד, לחיילים קטנים הפרוסים על הרצפה. נוצרת הנאה אסטתית ממשהו שבמקור הוא לא נעים".
בעבודה שהוצגה בשנה שעברה ב"אמנות הארץ", אילץ בוחבוט את הצופה לשקול את צעדיו. הוא הציב מגפונים הקשורים במערכת של כבלים שחילקו את חלל התצוגה, והפכו בסופו של דבר לגוף תהודה רב עצמה. כל לחשוש או תנועה יצרו קול עז, ונוכחות של אנשים רבים יצרה רעש אדיר.
בניגוד לציורי הקיר, כל עבודות החלל שלו מתוכננות בקפדנות זמן רב מראש. אבל האמנות, לדעתו, נובעת מהבלתי צפוי: "אני עובד כמו מפיק, עושה המון סקיצות, צובע אותן בפוטושופ, בונה דגמים. אבל אז אני מגיע לחלל ומגלה שזה בכלל לא מסתדר. ואז, בנקודה הזו, מתרחשת האמנות. קורה משהו שונה ממה שתכננתי, שמצליח להפתיע אותי".
כאמור, בתערוכה הנוכחית חוזר בוחבוט לזירת הפשע- ציורי הקיר. הוא מתמודד עם המשימה שהוטלה עליו על ידי הפיכת החומריות של הקיר לחלק מהציור למשל קילוף השכבות עד שהוא מגיע לבטון החשוף. הגוונים השונים של הבטון יוצרים מראה קמופלאז'י (של צבעי הסוואה) עליו הוא צייר עלה דמוי תחריט עץ ובתוכו מה שהוא מגדיר כ"תרכיז של ציור נוף, המזכיר תג של שומרי יערות".
אגב החזרה הזו למקורות זנח בוחבוט את הגישה העמלנית ובחר לקחת את האמנות בקלות. "את העבודה הזאת עשיתי בנונשלאנטיות לא אופיינית, כי היה משהו בהכרזה מראש על 'ציור קיר' שסימן את גבולות העשייה. מצאתי את עצמי מגיע לגלריה עם כמה מכחולים, שפכטל, סקיצה לציור ומיד התחלתי לעבוד".
"חמישה ציורי קיר", הגלריה של המדרשה בתל-אביב, נפתחת ב-23 בנובמבר.