בזמן שחזאי ארצנו עדיין מתחבטים בשאלה האם היורה כבר הגיע, מסכי הקולנוע כבר הכריזו חד משמעית כי החורף כאן ואיתו הסממן הקולנועי של החורף בשנים האחרונות ילדה קטנה עם בעיות קשות של קוסמטיקה ושיער פנים שעושה קולות כמו סטרטר של וספה, או בשם המוכר יותר סרטי אימה. אכן, סרטי אימה הולכים טוב עם חורף החושך בא מוקדם, קר בחוץ, וכל אחד שמוציא אדים מהפה יכול להגיד "אני רואה אנשים מתים" אבל בעוד שסרטי האימה שוברים את הקופות ("המסור 3" ו"הטינה 2"), מישהו בכל זאת צריך להגיד את האמת הכואבת הם לא ממש מפחידים.
הסיבה הראשונה לכך היא היעלמות חשיבותו של יוצר האימה. מוחות אפלים כשל היצ'קוק או סטיבן קינג כבר אינם בשטח, ג'יימס קמרון החליט שהוא מעדיף סרטים על אוניות על פני "הנוסע השמיני", ווס קריבן הפך את האימה שלו לקומדיות ("צעקה") או סרטי אקשן ("פרדי נגד ג'ייסון"), ואפילו מ. נייט שאמאלאן שיכל לרשת אותם מלהק את מל גיבסון ואדריאן ברודי, שהקשר בינם לבין אימה הוא כמו הקשר בין מפלגת העבודה לבין אידיאולוגיה. אבל הסיבה העיקרית לכך שרוב סרטי האימה של היום אינם מפחידים (יש יוצאים מן הכלל) נעוצה בסרטים עצמם. או, יותר נכון, באימה המוצגת בהם. סרטי האימה של היום מתחלקים ברובם לשני סוגים עיקריים. זוהי איננה חלוקה דיכוטומית, אלא כזו היושבת על מעין סקאלה בעלת שני קטבים, כשכל סרט שואב את האימה שלו משני הסוגים, השאלה היא רק כמה ומאיזה סוג, כשכל סוג מתווה קו מנחה המאפיין את הסרטים השייכים לו.
עכשיו תראו איך מוציאי םלבחורה את העין
את הסוג הראשון ניתן לכנות "סרטי בהלה". לרוב, סרטים אלו מזכירים יותר מותחנים מאשר סרטי אימה, וקצב ההתקדמות של המתח בנוי בצורה של עלייה-שיא-ירידה. רוב רגעי השיא מאופיינים בכך שמגיח בהם הרוצח מן האפלה, עושה "בו!", מבהיל את כולם, רוצח, והולך לדרכו. אותו "בו!", אם לא הבנתם, הוא שהופך את הסרט לסרט מבהיל. אבל מפחיד? כמה פעמים כבר אפשר להיבהל מהילדה של הצלצול לפני שבא לכם לשדך אותה לילד ה-"למה?" מהפרסומת של שירותי בריאות?
הסוג השני, והבעייתי יותר, נקרא "סרטי זוועה" או "זוועתונים". בניגוד לסוג הקודם, לזוועתונים אין קו עלילתי משותף. הסרט יכול להתמקד ברוצח עם הפרעות ילדות ("See No Evil"), בקטעי מוות גרנדיוזיים ("יעד סופי") או בסתם מטורפים עם קבלות מס ("הוסטל"). העיקרון, בסרטים אלו, הינו כזה סצנות מוות המתחרות עם עצמן מי תספק יותר גועל לצופים. עיניים, מעיים, כבד, טחול ואפילו צרכים הכול הולך. זה היה יכול להיות שיעור באנטומיה, אם זה לא היה נראה יותר כמו שיעור בביולוגיה.
אם הסרטים מהסוג הראשון יותר מזכירים "סלאשרים" (סרטי אימה שנקראים על שם האפקט שנוצר ברגע שבו הרוצח חותך את קורבנו), הרי שהסרטים הללו מזכירים הרבה יותר את תת הז'אנר הנקרא "Gore" (לא אל) סרטים שכל מטרתם היא להראות באופן בוטה דם ואברים שאינם כשרים לפי הרבנות. סרטי הזומבים, לדוגמא, שייכים לתת הז'אנר הזה. אבל גם הזומבים פעלו לפי חוקי האימה, שנקבעו פחות או יותר בסרט האימה הראשון ("הקבינט של ד"ר קליגרי") הם ניסו להפחיד, ועוד עשו את זה עם עלילה. אולי לא הכי משכנעת, אבל לפחות עלילה. עכשיו תסתכלו על "הוסטל". עלילה, לפחות אחת שחשבו עליה, אין שם יותר מדי, ואני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על מה הבמאי ניסה לומר ("אנשים יכולים להיות ממש חארות. עכשיו תראו איך מוציאים לבחורה את העין").
פה טמונה בעייתו האמיתית של הז'אנר התסריטים נעשו כה מגוחכים עד שקטעי המוות הפכו לנושא העיקרי והיחידי של הסרטים. הרצון להפחיד את הצופים לכדי לילות רצופים ללא שינה התחלף בסטייה חולנית שמטרתה אינה אלא זעזוע הצופים עד שיקיאו את ארוחת ליל הסדר. זה אולי "מגניב", זה בטח מגעיל, אבל מפחיד? כמה אפשר לפחד כשרואים על מסך ענק חתיכת גומי בצורת מעיים?
אבל בואו לא נהיה תמימים, הרי הגועל אינו זר לסרטי האימה, מה שכן, לפחות פעם היה לו צידוק. במגרש השדים, לדוגמא, באחת הסצנות הזכורות ביותר בקולנוע, מקיאה הילדה אחוזת הדיבוק יותר מנינט אחרי ארוחה אצל אמא ("מה יש מאמי, למה את לא נוגעת בחריימה?"), אבל אם מתחשבים בכך שהסרט מנסה להציג את השטן כמלוכלך ואת אלוהים כטהור, יש בכך הגיון. פרדי קרוגר היה אפילו יותר מזעזע, אבל מלבד להיות מפחיד, הוא רצח מתוך נקמה על הזוועות שהוא עבר. איך אומרים עין (בחוץ) תחת עין. כך שהגועל נראה הגיוני, או לפחות רלוונטי. ולא שיש לי בעיה עם גועל, אבל כל עוד הסרט מוגדר כסרט אימה, ולא כסרט Gore, הוא צריך להפחיד, לא להגעיל.
הגועל לא מחליף את הפחד
כאן נכנס העניין הפסיכולוגי. אם בעבר סרטי האימה עסקו בחרדות מהורות ("הנוסע השמיני"), בצניעות (סרטי הסלאשרים), או אפילו באחדות המשפחה ("פולטרגייסט"), היום הם עוסקים בעיקר באפוקליפסה הנובעת משנאת האחר ("28 יום אחרי"). בתקופה שבה אדם לאדם מסור, ותמונות זוועה מגיעות מעיראק, מאפגניסטן, ואפילו ממקומות יותר קרובים (האם למישהו יצא לראות פליקר מביירות בזמן המלחמה?), היה זה רק עניין של זמן עד שזה יגיע לקולנוע. פה נעוצה הבעיה אם אני רואה את זה בחדשות בחינם, למה לי לשלם על זה בקולנוע? או.קיי, סרט אימה שמצליח ליצור תחושה של ריאליזם מצליח להפחיד יותר, אבל מילת המפתח היא "ליצור", לא לשקף. ב-"28 יום אחרי" , לדוגמה, הצליחו ליצור אווירה של פחד, כך שגם אם לא פחדתם, הבנתם איך זה יכול להפחיד. ב"הוסטל", לעומת זאת, הראו את מה שכולם יודעים אנשים רעים מטבעם.
עם זאת, השאלה עד כמה יחליף הגועל את חשיבות הפחד נותרה בעינה. שלא תטעו, גם אני אוהב דם באימה שלי, ואפילו הרבה, אבל יותר מכך חשוב לי הפחד. קחו לדוגמא את אחד הסרטים המפחידים בכל הזמנים (ולטעמי המפחיד ביותר) "הניצוץ". למרות שהסרט הזה יצא בשנת 1980, הוא עדיין יותר מפחיד מרוב הסרטים שיוצאים היום, וכל זה בלי שנראה לרגע אחד את המעיים של ג'ק ניקולסון. זה בדיוק מה שהז'אנר צריך היום פחות גועל, יותר פחד. לא כי זה לא טוב כל אחד והטעם שלו בסרטים אלא כי אחרת זה לא ממש מפחיד. איך אמר רוזוולט: "אין לנו ממה לפחד פרט לפחד עצמו". טוב נו, זה ועוד דיסק של סקעת.