תמונה וטקסט, טקסט ותמונה

והאיש בחלון, מה הוא עושה?
מלחין עוד שיר.
האם גם אותו הוא לא יסיים?
עוד אף אחד לא יודע.

****

כמו שערה על ראש קרח
כמו כלב בלילות ירח
כמו מסיבה שאיש לא בא
יושבת, בוכה
הלכתי לבקש סליחה.
אריאל זילבר.

****

הו, מה קשים הם חייו של האיש בחלון; מתבודד הוא - גם אם יהיה מוקף,
תימהוני עתידי- גם אם יתקיף/יותקף; זה צודק, וזה צודק, אז נסגור על "התקוטף" (כי למה רק "התפוטר" של ספורט?)
הו, מה קשים הם חייו של האיש בחלון; נאמן בדרכו לנאמנות עצמו עד ששוכח ללכת לשחק עם כולם בחוץ.
הוא הלך לראות סרט במקום.

****

שמיים אפורים, הכל מההורים
כולם כאן מתוחים מדי.
מכל עניין של שטות
בוקעת אלימות,
ולך יש עדינות אלי.
איך את לא מריחה
שהדרך אליו פתוחה.
אריאל זילבר.

****

זמר עם חולצת פסים. צריף. פסנתר. חצוצרה. ותריסים פתוחים לרווחה. תריסים מהסוג הישן, של פתיחת הבוקר בה גם אם אתה לא רוצה - העולם משתלט עליך; אתה פותח את התריס הסימבולי של פתיחת התריס. שמש שמש. בוא נביט בה היא יודעת מה קורה, נעצום עיניים רק ליום שלא נראה.

****

יש אנשים שישנים עם עיניים פתוחות, אמנם תריסי העיניים שלהם נסגרים באמצע הלילה, אבל העיניים נשארות פתוחות. בבוקר, הם קמים בלי "לפקוח את העיניים", הם קמים בלי מושג שקיים אצל שאר האנשים. הם רק פותחים תריסים, אבל אתה לא יודע על זה; מושג שלא קיים אצל בנאדם גם יוריד דימויים אחרים שקשורים בכך: "תפקח עיניים" כנגד אנשים מסוכנים, גם הוא לא קיים בעקבות כך.

****

הזמר של התריסים הפתוחים.
גם אם תסגור את התריסים, כך נראה, הוא ימשיך לנגן; אינדיבידואליסט לא נכנע לפתיחת תריסים; הוא עושה את זה תמיד, אתה רק לא יודע אם הוא ממשיך כשהתריסים סגורים. זה רק אתה, המאזין. זה רק הכסא שנמצא בחדר, אבל אין לך הוכחה שהוא עדיין שם כשיצאת.

****

ובערב כשאת חוזרת הביתה
מעיפה מבט חטוף מן החלון
הוא עומד שם בפינה ומחכה לך
כן, הלילה לא צריך יותר לחלום.
אריאל זילבר.

****

הו, מה קשים הם חייו של הזילבריבידואליסט. לכאורה, חופשי הוא. הרי עושה הוא מה שהוא רוצה; לא נכנע לתכתיבים, מפרק הופעות, מאלתר, צובע, מחסה, ממציא. שלא כמו האינדיבידואליסט הרגיל, זה הצועק בראש חוצות כשבכיסיו מטבעות האוקסימורון- סוג הכסף המקומי, הזילבריבידואליסט כמעט שכבר עבד לעצמו; עשן סמיך את עיניו מחסה מחפש את עצמו, אבל גם את עצמו הוא לפעמים לא מוצא. מסך עשן.

****

רוצי, שמוליק, אריאל זילבר מחכה לעצמו. כי כנראה אף אחד לא היה שם באמת; הרי אי אפשר "להיות שם" באמת. כמושג- לא לי, לא לך, ולא לאף אחד אחר. הרגשה של דחוי מתקיימת באמת רק אצל הדחוי. ברוש.
רוץ, שיר ראשון, כי כנראה לא יכול היה לחכות עוד בבטן. מה שלא התאים להצבעה ידיים תמוזית, הוכח למישהו אחר, ובום! בטי באם.

****

הו, איש ההוכחות; הוא מגיע רק בשביל להראות שאחרים טועים, הדרייב הראשוני כנראה מספק אותו, והוא מתפורק; עיין ערך התקוטף עיין ערך התפוטר.
הצלחה של שיר הולידה תקליט ראשון והראתה למישהו, איפשהו, אפילו אם אין שם אף אחד.

****

מספרים שבתוכנית הריאליטי העתידית של הכבלים הפיראטים המקומיים, יהיה עירוב בין ז'אנרים; זוגות-זוגות יתערבבו בכדי ליצור משהו חדש שהיה כבר פעם; בפרק פתיחת העונה של 2012 סקורסזה ניגש לאריאל זילבר ואמר "אפשר להיות הצ'יזק שלך?". באותו הזמן, דה נירו ברח מההפקה וחיכה בכתר המזרח עם משפט מוכן שכתוב; "תן לי להיות העלי מוהר שלך". בסוף הכל עלה על שרטון, ומה שיצאה זאת (עוד) תוכנית שידוכים; "אני רוצה להיות הצ'יזק שלך".
בסוף גם זה נגמר.

****

אז הלכתי לראות סרט. במקום.

****

אריאל זילבר של רוצי שמוליק זה הדבר האמיתי כמאפיין זילברי. אמנם השני שלו, עם להקת ברוש, יותר מאוחד (עבודת כינור בוב דילנית (תקופת desire) מופתית של טוני בראור), אבל רוצי שמוליק, הוא הפזור, הוא המסכם תקופה שבעצם לא הייתה; דרך ללא מוצא.

****

והאיש בחלון, מה הוא עושה?
מלחין עוד שיר.
האם הוא יחזור אליו?
אנחנו לא יודעים עוד; מאזינים שזוכרים רק תקופה אחרונה זה גם כאבי פאנטום.
כאבי הפאנטום יכולים להיות גם באוזן.



אריאל זילבר, "רוצי שמוליק", 1976
צילום עטיפה, עודד ידעיה.
עיצוב, נית קליש.