כתם מיץ-ענבים עיקש מעטר את השטיח בביתו של ג'ק, גיבור ספרה הראשון של א.מ. הומס. הוא מתפקד כמטאפורה ברורה לכתם אחר הדבק במשפחתו של ג'ק היציאה מהארון של אביו. כאשר היה ג'ק בן 11, עזב אביו את הבית. ארבע שנים מאוחר יותר, האב לוקח את בנו לשיט באגם ומספר לו כי עזב את אמו למען גבר אחר. ההתבגרות של ג'ק, מכאן ואילך, תהיה צרורה בהשלמה עם ההומוסקסואליות של אביו.
למרות ששם המשפחה של ג'ק לא מוזכר כלל, הרי שם האב מרחף תמיד ברקע. רק בסוף הרומאן אנחנו מגלים את שמו של "אבא". האב, כמו שמו, נוכחים בהיעדרם, משתקפים בדמותו של מייקל, החבר של אמא, שהתנהלותו הסטואית היא בבואה מהופכת של דאגנות האב, ושזורים בנוירוזות של האם, שמתקשה לסלוח על בגידתו של הבעל. השאלה הראשונה שג'ק שואל את עצמו למשמע הוידוי של אביו היא כיצד ייתכן שאבא שלו הומו, אם הומואים לא מביאים ילדים לעולם. או במילים אחרות, אם אבא של ג'ק הומו, איך יכול להיות שהוא אבא של ג'ק?
בפסיכואנליזה של לאקאן, לשמו של האב יש פונקציה מרכזית. השם הזה לאו דווקא מציין אדם מסוים, אלא עמדה תרבותית שמייצגת את החוק את מה שמאפשר את עצם קיומה של התרבות. כאשר הילד מקבל את מרותו של האב ובהשאלה, את שמו הוא זוכה בגישה אל התרבות עצמה, אל הסדר הסימבולי. לכן, כאשר אבא של ג'ק יוצא מהארון, הוא מפסיק לתפקד כנשא של שם-האב, מכיוון שלפי חשבונו של ג'ק, הומואים לא יכולים להיות אבות.
בדיוק בגיל בו ג'ק עסוק בחיפוש אחר מודלים גבריים ומי אמור להיות יותר גבר מאבא? אביו כאילו מוותר על מעמדו כהתגלמות שם-האב. ג'ק מרגיש מנותק, יתום. בעיקר הוא מפחד שסיכוייו להיות גבר תקין סוכלו על ידי הבחירה של אבא. לא פלא שאת חלקו הארי של הרומאן הוא מבלה בתרגול כל מיני פרקטיקות "גבריות": מקריב את הקרסול שלו למען הקבוצה בעת משחק כדורסל, מחזיק ידיים עם ילדה שהוא לא מחבב במיוחד, ומקנא במקס בורקה, חברו הטוב, שמשפחתו מצטיירת כדוגמה של פטריארכאליות אמריקנית ראויה.
לאבא שלי יש סולם
עלילתו של "ג'ק" נפרשת, כצפוי, דרך עיניו של ג'ק. השפה של הומס, פשוטה, בהירה ונקייה כמעט מפעלולים פיגורטיביים; מסייע בידה תרגומו הנאמן, הכמעט בלתי מורגש של רז קטלן. הומס ממעטת לאפיין את גיבוריה. בדומה לדמויות של גוגול, הם מתוארים כאסופה רופפת של מלבושים ומנהגים: ז'קט הפוליאסטר והסיגריה הנצחית של אמא, מכנסי הקורדרוי ואמרות הזן של מייקל, נעלי הבית והשיער הקצוץ מדי של בוב, החבר של אבא. דווקא ג'ק ואבא עצמם חומקים מהגורל המוזר הזה. ג'ק מדמה את אביו לרוברט רדפורד ואת עצמו לפול ניומן בשתי נקודות מרוחקות על ציר הנרטיב אמנם, אבל ההשוואה הזו הרי טעונה כל-כך במשמעות.
על כל פנים, דווקא בדיאלוגים טמון כוחה של הומס. היא לא זקוקה ליותר משלוש-ארבע שורות כדי לאפיין דמות במלואה. השליטה של הומס בשפה היומיומית כל-כך מוצלחת, שניתן כמעט לשמוע את הנימה הצרודה והסרקסטית בקול של אמא, או את הביטחון העצמי המעושה והשביר בזה של מקס. היכולת של הומס לשרטט באמפתיה דמויות פגומות ואנושיות, בתוספת קורט של הומור דק, הופכים את "ג'ק" לקריאה מהנה וקולחת.
"ג'ק" נכתב ב-1989. היום, אחרי עשור וקצת של ספרי "לדני יש שתי אימהות", קשה שלא לכעוס על ג'ק של תחילת הספר הוא מתבייש באביו, בז לו, מתרחק ממנו, בעוד האב מחזר אחריו בעקשנות בלתי-נלאית. אבל דווקא משום כך הגאולה של ג'ק מרגשת יותר; ואל לנו לטעות: ההתבגרות של ג'ק היא בפירוש אקט של גאולה עצמית א-לה קאנט. בספרה הראשון של הומס שתורגם לעברית, "מוזיקה ללפידים", לא תמצאו זכר למיתוס הנאורות האופטימי שמונח בבסיס סיפורו של ג'ק; "מוזיקה ללפידים", שנכתב ב-1999, הוא בלוטת-ארס גרוטסקית שמגחיכה את עצם רעיון הגאולה שמניע את "ג'ק". אבל הומס הצעירה בעשר שנים עדיין מאמינה בסופים טובים, מרומזים ומעודנים ככל שיהיו. יש משהו מאד תמים ב"ג'ק", משהו שהופך אותו לקריאה מחממת-לב, אבל מונע ממנו להיות יותר מזה.
ביום ההולדת ה-16 של ג'ק אמו מצליחה, אחרי שנים של ניסיונות, לסלק את הכתם הרה-המשמעות מהשטיח; קצת אחר-כך אנחנו לומדים את שמו הפרטי של אבא. כשאנחנו, דרך ג'ק, מקבלים את היותו של אבא, אדם נפרד, פרטי, ג'ק מצליח להשתחרר מהמרדף שלו אחרי שם-האב הסימבולי, אחרי איזו גבריות בלתי-אפשרית ומסרסת. וכשאבא יכול להיות פול, ג'ק יכול להפסיק להיות רק הבן של- ולהתחיל להיות קצת הוא כשלעצמו. הומס, שבכל הפנים של כתיבתה, מ"ג'ק" ועד "ישנן בנות", מתמודדת עם זהות קווירית, עם הקוויריזציה של הזהות, מציעה לנו אופן זהיר של הימלטות משם-האב רק שם פרטי, בלי שם משפחה, בבקשה.
"ג'ק", א.מ. הומס, מאנגלית רז קטלן (ספרית מעריב)