ג'אקס פלאש המקפץ

אתמול קיבלתי את האוסף של מובי ורק מהשם שלו - "גו" - התחילה לי מיגרנה. "גו" היה המנון אנדרגראונד, שהפך ללהיט מצעדים בשיאו של גל הרייבים הראשון בבריטניה; קטע שסימפל את "הנעימה של לורה פאלמר" של אנג'לו באדלמנטי מתוך הפסקול של "טווין פיקס" ונטע את האווירתיות המקפיאה שלו בתוך תבנית טכנואידית. מאז הקריירה שלו מובי ידעה תנודות אמנותיות ומסחריות - אחת מהן היתה הופעה באיצטדיון העירוני של ראשון לציון ביום העצמאות - עד שלפני שבע שנים הגיע "פליי", אלבום שרידד את מובי כיוצר מקורי ורב רעיונות, אבל חשף את הרגישות המלודית העצומה שלו והפך אותו למולטי-מיליונר.

הסיפור מאז ידוע - פסקולים לפרסומות, ירידות מגזרת אמינם וקיטונות של שנאה ידועה מראש מצד העיתונות, שהתקשתה לוותר על בן אהוב לטובת החיבוק החם של ג'נרל מוטורס ואיקאה. זה קורה גם לטובים ביותר. אלא שב"גו", האוסף, מנסה מובי להחזיר לעצמו מעט מן הקרדיט שאבד לו ברחוב עם השנים על ידי שימוש חוזר בשם "גו". הרי הוא יכל לקרוא לאוסף "פורצלן", או "נצ'וראל בלוז", אבל "גו" כאילו מסיט את הפוקוס ממובי הזונה התאגידית, ומחזיר אותו לרייבר הצמחוני שהתהדר בשושלתו של הרמן מלוויל, מחבר "מובי דיק" (וזה הזמן לתהות מה היה קורה אילו בחר לרפרר את שמו מסיפור אחר של מלוויל, נניח "בארטלבי").

מובי, "Go" (הליקון)

ניסיון ההליכה הזהיר בין הטיפות הקוסמות של שני צדי המתרס - זה המתגמל מסחרית, לעומת זה המתגמל את הקוליות והאגו האמנותי, עומד כמכשול ביצירתם של לא מעט יוצרי דאנס. כמי שמגיעים ממסיבות ורייבים, להלן התחתית, ומאבדים, ככל שהם מתקדמים במעלה הסולם של התעשייה, את הבסיס הראשוני של המעריצים שלהם, נמצאים האלקטרונאים והדי ג'ייז בדיכוטומיה מתמדת, שמקשה על זהותם האמנותית, לא פחות משהיא מקשה על הקהל הטבעי שלהם. תשאלו את פול אוקנפולד, דיפ דיש, דני טנאגליה, דארן אמרסון והמצטרפים החדשים לחבורה - טיפשוורץ.

בדיוק בגלל זה הקריירה של בייסמנט ג'אקס היא לא פחות מנס. היכולת של הצמד להזין את כל אחד מסוגי הקהלים שלו ולתת מענה הגון לכל הצרכים היצירתיים שלו הוא לא רק נדיר, אלא גם נטול מקבילה בדאנס (טימבלאנד והנפטונז מתאימים יותר בהקשר הזה). בייסמנט ג'אקס יכולים לנגן במרתפים במזרח לונדון בדיוק באותה קלות שהם מרימים פסטיבלים. קלות היא שם המשחק כאן. נדמה שכשזה מגיע לסיימון ראטקליף ופליקס באקסטון, הם תמיד חפים מזיעה ומאמץ כלשהם. כל הטריקים נמצאים להם בשרוול והם שולפים אותם אקראית, כבדרך אגב, בזמן שהם מגלגלים עוד איזה שמנצ'יק.

לצד להיטים עם אפיל מסחרי חזק כמו "רד אלרט", "רומיאו", "Randez-Vu" או "Where's Your Head At" - פשוט תשיגו את האוסף המצוין שיצא להם לפני שנה - הם הקפידו להוציא קטעי האוס מחורעים תחת שלל שמות בדויים בלייבל הפרטי שלהם, Atlantic Jaxx ולפני שנה הם הקימו לייבל נוסף, מאתגר אפילו יותר, בשם Stop, שמספק את המאוויים הפרועים של הג'אקסים.

אם כבר הזכרנו קודם עד כמה שמות אלבומים יכולים להשפיע על בריאות הנפש, הרי ששם החדש של בייסמנט ג'אקס, "Crazy Itch Radio", כמעט וגרם לי לבלוע זאנקס. אין דבר שמפחיד אותי יותר מאלבומי קונספט שמדמים יום שידורים של תחנת רדיו דמיונית (לא, גם לא "רדיו בלה-בלה" של נטאשה, או האלבום המטופש הזה של רוג'ר ווטרס וכל מיני אופרות רוק למיניהן). למרבה השמחה בייסמנט ג'אקס לא טומנים לעצמם פח מיותר והאזכורים היחידים לקונספטואליות מגיעים במעברונים (Interludes) שתמיד היו חלק אינטגרלי בכל אלבום של הג'אקס.

קשה היה להאמין אחרי "קיש-קאש" - אלבום האולפן הקודם שלהם מ-2003, שהיה פסגת יצירתם - שבאקסטון וראטקליף יצליחו להתעלות על עצמם. גם הסינגל הראשון, "Hush Boy", לא טיפח יותר מדי תקוות ונשמע כמו ניסיון מיותר של הג'אקס להתחרות במיומנות ההפקה של האר אנ' בי האמריקאי העכשווי, אבל באופן מפתיע "Crazy Itch Radio" הוא אלבום שברגע שמתרגלים אליו, כלומר נרגעים מההלם שהוא מותיר בך, קשה לעזוב אותו. בעוד שב"קיש-קאש" התגאו הג'אקס במקבץ אורחים מרשים - דיזי ראסקל, סוזי מהבנשאיז, ג'יי.סי מאן.סינק ומישל נדגאוצ'לו, שתרמו את קולם ליצירה הכי פחות נגישה ומסחרית של הדואו - הרי שכאן, מלבד לילי אלן בקולות רקע בשיר אחד, אין כל זכר לכוכבות, אבל האלבום הוא אסופת השירים הכי קומניקטיבית שהשניים הוציאו תחת ידם. התוצאה היא כל כך קולחת ופופית, עד שלרגעים קשה להאמין שבאקסטון וראטקליף לא הומואים.

"Take Me Back to Your House" לא רק שמחזיר בגדול להאוס את הבאנג'ו, שמקומו נפקד מאז "Swamp Thing" של הגריד, הוא גם השיר הנגיש ביותר שלהם מאז "רומיאו", ואם לא יהפוך ללהיט ענק, כנראה שאלוהי הצדק באמת שומע למעלה ג'יימס בלאנט; "Hey U" - לא לדאוג, אין קשר לפינק פלויד - מחזיר את הג'אקס לטריטוריה של האוס איצטדיונים עם שירה מיוזיקאלית, מוטיבים יהודיים וברייק שמזכיר חתונה באודסה כשכולם רוקדים עם כוס וודקה על המצח; "On the Train", יכל בקלות להיכנס לאלבום של נארלז בארקלי ו-"Run 4 Cover" הוא שגעת ראגא-האוס בסגנון "Jump&Shout" .

מעבר למסיבה הכי שמחה של השנה, "Crazy Itch Radio" מציע גם רגעים שלא ישאירו את שערות העורף שלכם במנוחה. "When the Lights Go Down" הוא בלדת גראז' מוצצת אקסטזי, "Keep Keep On" הוא אר אנ' בי בריטי שבור במיטבו, ו"U R In My Mind", שסוגר את האלבום הוא דיפ האוס שלוקח את החלומות הרטובים של לארי הרד לתוך הביואיק של תומאס דולבי (בזמן שחייזרים אוכלים אותה). פליקס בקסטון, החצי המזמרר של הצמד, שגם באלבום הקודם היה אחראי על השיר היפה ביותר ("If I Ever Recover"), מלמד, שכשם שבייסמנט ג'אקס יכולים להיות אגרסיביים, יש להם את היכולת להיות עדינים ורחמניים.

יותר משהאלבום הזה טוב, וראבק הוא טוב, הוא מראה שיש לבייסמנט ג'אקס - כהרכב שמטשטש את הגבולות בין הרחבה לרדיו - ולז'אנר אותו הם מובילים לאן להתקדם, לאורך ולרוחב. המקומות שהם עוד יכולים להגיע אליהם מסעירים את המחשבה. השנים האחרונות לא חסכו מההאוס הספדים, שהצביעו על נחיתותו לעומת טרנדים עכשוויים והתייחסו אליו כמוזיקה של האתמול. ב-"Crazy Itch Radio" אפשר לראות שכשהידיים הנכונות מטפלות בו, הוא עדיין מרתק, רלבנטי ומעקצץ. אם לנסח זאת במילותיהם של בייסמנט ג'אקס, הרי ש"המוזיקה ממשיכה לנגן, און אנד און".

בייסמנט ג'אקס, "Crazy Itch Radio" (בי.אן.אי)