פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קפה שחור

      ליובל אביבי יש טעם רע בפה, וקוראים לזה ארומה. רק חבל שכולנו מגרבצים במקום לפתוח בחרם צרכנים

      לו אני סהר שפע ושותפיו העסקיים, לא הייתי לוקח ללב ולכיס את השערורייה האחרונה. הייתי רגוע במיוחד לנוכח השלכות המלחמה האחרונה בלבנון, כיוון שהייתי יודע שהציבור הישראלי מת על מקלחות-זהב ואוהב שדופקים אותו, כי זה מאפשר לו לנצל את זמנו לתרבות הפנאי המועדפת עליו: מסכת יבבנות קצרה, תלונות חמורות ואי עשייה. האחים שפע, אין לכם מה לדאוג. הציבור יחזור לבית האוכל שלכם, אל הנוזל הדלוח שאתם משום מה קוראים לו קפה ואל הסנדביצ'ים האיומים שלכם. אנחנו פשוט לא יודעים אחרת.

      הדוגמאות מהעבר רבות מספור: כולכם מתלוננים על החשבונית החודשית המוגזמת של חברות הסלולר ועל האנטנות, אבל מסרבים להפסיק לדבר ליום אחד; כולכם שונאים את אלו שמעשנים באמצע הקניון, אבל מסרבים להפסיק לעשן ליום אחד; כולכם מתלוננים על צפיפות החניה ועל זיהום האוויר, אבל מסרבים להימנע מנסיעות ליום אחד; כולכם "נורא מזועזעים" מכך שלא מקבלים ערבים לעבוד בארקפה, אבל מסרבים להפסיק לסעוד שם; כולכם מתלוננים על ההנהגה, אבל מסרבים להחליף אותה, מסרבים ללכת לפוליטיקה ורק מתלוננים כל יום ב-20:00 מהכורסה מול המסך. אתם, ואני, הפכנו להיות חבורה של אימפוטנטים עם פה גדול וידיים קטנות, והעתיד השחור שלנו מגיע לנו.

      יש אנשים זיגזג

      בנאומו של גרוסמן בכיכר, שיהפוך בוודאי לציון דרך הן מימין והן משמאל, היה רגע אחד בלתי נשכח: הרגע בו הוא ניסה להסביר לקהל שלו, שזה לא סוף פסוק. שאפשר לעשות, אפשר לתקן, יש מוצא. רק צריך ללכת במסדרון שמוביל אל הדלת. הבעיה שלנו היא שהספסלים שמוצבים במסדרון מפתים אותנו יותר, והמסדרון שלנו הפך לחדר המתנה נצחי. הציבור בישראל פשוט לא אומר מה הוא רוצה, ולא יעשה את המינימום כדי להתקדם מילימטר.

      מאז ימי מפא"י – שלקחה את המושגים היפים של סולידריות חברתית, לויאליות קהילתית ושותפות לאומית והפכה אותם לבדיחה עצובה – ישראל הפכה מחברה ועם לקבוצות נפרדות של קהילות קטנות. אבל השחיקה מכרסמת גם באלו. קרוביה של המתלוננת, מלכה שלו, אולי לא ייכנסו יותר לארומה, אבל שאר המזרחים כן, למרות שהם יודעים שהכסף שהם משלשלים לידי הקופאית הולך ישר לידיים של גזען בחליפה. אף אחד בישראל לא מוכן לזוז בשביל חברו והטענה שאין אחדות בעם הפכה לאמת מבהילה בהרבה: אין עם.

      נדמה לרגע כאילו אני מתייחס למקרה השולי הזה ביתר רצינות. הרי לא צריך להסיק על ציבור שלם בגלל מקרה אחד. אבל זה לא נכון: החיים הם אוסף של מטאפורות, שנועדו להציג בפנינו אמת גדולה יותר. כשאנחנו מתעלמים מרשת מסחרית שלא מקבלת לעבודה ערבים, מדובר במשל ציני של יוצר התוכנית הגדולה. הנמשל הוא שאנחנו, כולנו, גזענים. בכל פעם אחרת בה מתבקשת התאגדות ציבורית א-פוליטית למען מטרה חשובה, ואנחנו נשארים בבית ומגרבצים, הנמשל הוא שאנחנו עובדיו של השטן.

      בוץ בעיניים

      אי אפשר להפריד בין ילדי גן ששוכן מתחת לאנטנה סלולרית שלקו בסרטן לבין מקרה ארומה, בין ההפיכה של כיכר רבין לחניון לבין האפליה מתמשכת של ערביי ישראל, או בין ההרג המיותר של החיילים שלנו רק כדי לתקוע דגל על בית בבינת ג'בל (מימי לא חשתי פחות הזדהות עם הדגל הישראלי מאשר כששמעתי על המקרה הזה) לבין הרג אזרחים בבית חנון. כולם אומרים דבר אחד: אנחנו שותפים לפשע של דריכה על בני אדם בידי בעלי ההון והשלטון.

      התוכנית של חיים הכט שעלתה השבוע, "לתקן את ישראל", מלאה ברעיונות טובים, אבל דבר אחד משמעותי אין בה ולכן היא חסרת משמעות: הפניית אצבע מאשימה כלפי עם ישראל. רק העם אחראי לזה שאין שלום, לזה שאין תמיכה בקשישים ונכים ולזה שאין חינוך. העובדה שאין מרי אזרחי נגד חברות מסחריות שדופקות אותנו היא רק הדרך להדגים את האמת הזו. תזכרו את זה בפעם הבאה שקוראים לכם להפגין בעד זכותם של ההומואים לצעוד, ושימו לב איך החרדים מתנהגים. אללי לציבור החילוני בארץ: המקום היחיד שבו יש סולידריות והתגייסות למען הכלל זה בישיבות החרדיות, וגם אז רק כשמדובר בזריקת חול בעיני החילונים. אוי לנו ואבוי לנו.