מתרכך עם השנים: הזהות החדשה של איאן מק'קיי

איאן מק'קיי כבר לא ילד. לפני שנתיים חגגתי (במטבח ביתי) יומולדת עשרים ל"Out of Step" -אלבום האולפן היחיד של Minor Threat - והצדעתי (בלבי וגם מעל דפי איזשהו עיתון) למק'קיי, מי שעמד מאחורי Minor Threat ואחר כך Fugazi, מאחורי לייבל ההארדקור/פוסט-הארדקור דיסכורד ותת-תרבות ה-Straight Edge.

את הצעד הראשון בהפיכתו לדמות הכי חשובה בהארדקור האמריקאי עשה מק'קיי בקיץ 1980, כשהלהקה שניגן בה בתיכון בוושינגטון די.סי, The Teen Idles, החליטה להתפרק. כשהסתבר שנשארו להם 600 דולר שהם הרוויחו בהופעות, הם בחרו להקליט עם הכסף הזה תקליט. תקליטון ה-7 אינץ' "Minor Disturbance" הפך להיות הפריט הראשון בלייבל דיסכורד, שהקים מק'קיי לכבוד המאורע. בשלב הזה מק'קיי כבר הקים את Minor Threat, ביחד עם המתופף של ה- Teen Idles. הלהקה פעלה במשך שלוש שנים, במחצית הראשונה של האייטיז ובטעות המציאה את הסטרייט אדג'. מק'קיי וחבריו התנזרו מסמים, אלכוהול וסיגריות, התנגדו למין מזדמן וסלדו מההדוניזם שהיה שכיח בסצינת הפאנק. דוקטרינת הסטרייט אדג', שהגיעה לשיא הפופולריות שלה בסוף שנות השמונים, הפכה עם הזמן למנומקת יותר ועם הזמן התווספו לאג'נדה עקרונות כמו צמחונות, טבעונות, זכויות בעלי חיים, זכויות אדם, איכות הסביבה, סקייטבורדיזם וגידול שיערות בבית השחי.

אחרי ש-Minor Threat הוציאה את "Out of Step" והתפרקה התמסר מק'קיי במשך כמה שנים לניהול של דיסכורד, וב-87' הוא הקים את Fugazi. אם בתחילת האייטיז היה מק'קיי חלוץ הסטרייט אדג', באמצע שנות השמונים הוא הביא לעולם את בשורת הפוסט-הארדקור, שזה בייסיקלי הארדקור פאנק יותר שכלתני, מדוד ומנוגן כהלכה. אחרי 14 שנה הודיעה פוגאזי על הפסקת פעילות (עכשיו הם עוד אחת מהלהקות האלה שעתידן לוט בערפל), ומק'קיי הקים את The Evens עם בחורה בשם איימי פרינה, מי שהייתה המתופפת של The Warmers, אחת הלהקות של אלק מק'קיי, אחיו הצעיר של איאן. בשנה שעברה הוציאו ה-Evens אלבום בכורה בדיסכורד, שהיה מאורע מאוד מרגש לאור העובדה שמדובר באלבום הראשון מחוץ לפוגאזי שמק'קיי חתום עליו מאז 87', אז היה חבר ב-Embrace (לא להקת הבריטפופ). מה שהכי מרגש זה הגילוי שה-Evens הם באמת שונים מאוד מפוגאזי ועוד יותר מ-Minor Threat.

כדי להבין עד כמה זו טריטוריה חדשה למק'קיי אתם חייבים לראות ביוטיוב את הקליפ של ה-Evens לשירם "Vowel Movement". גם אם השם נשמע כמו משחק מילים מלוכלך (Bowel Movement זה תנועת מעיים), זה בסך הכל שיר ילדים אלטרנטיבי, שמלמד ילדים אלטרנטיביים על תנועות (ההפך מעיצורים) בתכנית הילדים האלטרנטיבית "Pancake Mountain", בה התארחו כמה וכמה להקות אלטרנטיביות כמו Arcade Fire, שלישיית הבנות היפנית הילדותית מטבעה Shonen Knife, Fiery Furnaces ופאנקייק (פאנקייק לא באמת התארחו שם, אבל תודו שזה היה יכול להיות נחמד אם כן). כפי שאחד הטוקבקיסטים כתב ביוטיוב – נראה שמק'קיי כבר לא סטרייט אדג', כי אין שום סיכוי בעולם שהוא עשה שיר כזה בעודו פיכח.

עושה רושם שאיימי פרינה הרגיעה את מק'קיי, ובזכותה, או לפחות יחד איתה, הוא התחיל לעשות מוזיקה שקטה יותר ונעימה לאוזן במובן הקונבנציונלי של המילה, על סף הפולקית, עם גיטרה אקוסטית והרמוניות בן-בת רגועות. אלבום הבכורה של ה-Evens היה הרגוע מבין השניים. גם אם האלבום החדש שומר על השלד האקוסטי והחשוף של האלבום הראשון, יש בו משהו יותר עצבני, קולה של פרינה נהיה טיפה אקספרסיבי מדי לטעמי והמתח הפנימי ניכר בכל רגע, כאילו הוא מנסה לפרוץ מבעד למוזיקה הרזה, השקטה והמינימליסטית. אם במוזיקה של פוגאזי ההתפרצויות והרגיעות באו לסירוגין, ב"Get Evens" מצליח מק'קיי לראשונה לחבר את שני הקטבים האלה יחד, כך שהם מתקיימים סימולטנית בתוך המארג האינטימי הכללי. ואם אתם לא מבינים למה מק'קיי עצבני על אף הבחורה החמודה שמתופפת ושרה איתו, תנסו לזכור שאם אתה שונא רפובליקנים וסולד משחיתויות בשלטון כנראה שלגור כל החיים שלך בוושינגטון די.סי זאת חוויה מאוד מאוד מעצבנת.

דה איוונז, "Get Evens" (דיסכורד)