מוסיף חטא על פשע ועבירה קלה

סנדרה פרנסקי (סקרלט ג'והנסון), סטודנטית צעירה ולא מבריקה במיוחד לעיתונות, מגיעה למופע קוסמות עלוב רק כדי להיתקל בסיד ווטרמן (וודי אלן קשישא), קוסם מזדקן, שדומה כי חוק ההתיישנות כבר חל מזמן על קסמיו. ג'והנסון חסרת האמונה נכנסת לתא קסמים מרופט ומגלה כי הפלא ופלא, כוחו של הקוסם הקשיש עוד במותניו והוא זימן לה את רוחו ג'ו סטרומבל, גדול העיתונאים, כדי שילחש לאוזנה את הסקופ העסיסי של השנה. אם תצליח לפענח תעלומה מסתורית, הקושרת איל הון צעיר ונחשק (יו ג'קמן) עם סדרת רציחות מסתורית, היא תוכל לקדם עצמה במהירות אל צמרת העיתונות. אך לפני כן תצטרך לגרור עמה, בדרך אל התהילה, את הקוסם הזקן שיפטיר מדי פעם בדיחות שחוקות לכל עבר, בניסיון נואש לסחוט עוד כמה צחוקים מנומסים.

עלילת סרטו החדש של וודי אלן "סקופ" הייתה יכולה להיות משעשעת יותר אילו לא הייתה מזכירה כל כך את מצב הקריירה שלו בשנים האחרונות. הדמות שהוא מגלם בקומדיה הזו מזכירה באופן מדאיג את מצבו של אלן בסרטיו האחרונים; הקוסם עדיין חי וקיים ועמו גם ארון הפעלולים והכובע, אך הוא לא מצליח לחולל נס אחרון, ונדמה כי קסמו פג.

סרטיו האחרונים של אלן מגלים כי הוא מתקשה יותר ויותר לשלוף מכובע הקסמים שלו ארנבות חדשות והוא מוצא את עצמו ממחזר שוב ושוב את הטריקים המוכרים. "נקודת מפגש" הדוסטוייבסקאי היה שחזור חיוור של "פשעים ועבירות קלות" ו"סקופ" הוא צל דהוי של הקומדיות המבריקות של אלן משנות השבעים והשמונים. השוואה קלה לאחת הקומדיות המוצלחות שלו משנת 1999 "מתוק ומרושע" מוסיפה עוד דוק של קדרות לאכזבה הכללית. אם בקומדיה המבריקה הזו הצליח אלן לבנות פורטרט רפלקסיבי מורכב ומשעשע (שהסתמך בעיקר על הופעה וירטואוזית של שון פן) של דמותו הנרקיסיסטית של האמן היוצר כאטום לסביבתו, ב"סקופ" נשארת הבחירה בקוסם, דימוי ברור לדמותו של הבמאי, רק קליפה ריקה שאלן לא יוצק בה תוכן. גם הדמות שנמצאת מולו בגילומה של ג'והנסון, שנראית כמו קריקטורה חלולה של הנשים הנוירוטיות הנפלאות שגילמו אצלו דיאן קיטון ואחר כך מיה פארו, לא מצליחה להעניק לו משקל נגד ראוי.

התוצאה היא ש"סקופ" היא קומדיה שמתניעה לאט וגם בהמשך לא ממש מצליחה לתת גז. בחלקה הראשון היא כמעט מביכה: משחקה של ג'והנסון מוגזם ומעושה (האם ייתכן כי הילדה שהקסימה אותנו ב"האיש שלא היה שם" ו"העולם שבפנים" התבגרה להיות ככלות הכל שחקנית די גרועה?). העלילה לא משכנעת וגם הבדיחות של אלן נשמעות קצת משומשות. נוסיף לכך את העובדה שגריעת נוכחותה של אחת מהשחקניות הראשיות בכל סרטיו, העיר ניו יורק, מורידה עוד שכבת צבע עבה מהסרט. החשד שעלה בהפקתו הלונדונית האחרונה "נקודת מפגש" מתאמת שוב בסרטו החדש; היקום הוודי אלני מתפקד הרבה פחות טוב כשהוא מותק ממרבצו הטבעי בניו יורק. ההומור היהודי של אלן לא ממש מתלבש על מבטא בריטי מצוחצח, רחובותיה הקודרים של לונדון וריח האריסטוקרטיה הנודף מדמויותיו הדקדנטיות. בכלל, נשאלת השאלה מאין הפיקסציה הלא ברורה של אלן בסרטיו האחרונים לבני המעמד העליון? מדוע בסרטיו הניו יורקיים גיבוריו משתייכים למעמד הבינוני, אך בלונדון או בונציה הם הופכים להיות בני עשירים מפונקים?

הנחמה היחידה שבכל זאת קיימת ב"סקופ" נובעת מההנאה שעדיין גורמת נוכחותו הפיזית הרפה, אך הכריזמטית של אלן הקשיש, שהופך כאן את תשישותו הגופנית לאחד ממוקדי ההומור. כמו ב"כל דבר אחר" מ-2003, שם גילם את המנטור הלוזר של ג'ייסון ביגס, גם פה הופכת דמותו של אלן לסוג של מדריך ומושיע, שמצליח בעיקר להביך את שותפתו לפרשה אך בדרך, ממש כמו בקומדיות הסקרו-בול העתיקות, גם משעשע אותה, מאתגר אותה ולבסוף כמובן מציל אותה. חבל שבדרך הוא לא מצליח להציל גם את הקומדיה הבינונית הזו, שמספקת בידור הרבה יותר אינטליגנטי מרוב הקומדיות ההוליוודיות המתחרות, אך עדיין רחוקה מלעמוד בסטנדרטים הגבוהים שקבע לעצמו היוצר החשוב הזה בעשורים הקודמים.