עוד לפני ששומעים את הצליל הראשון באלבום השני של היי טק ישנה העטיפה. לא בכדי היי טק בחר בעיצוב שמזכיר יותר מכל את "Moanin", אלבומו הקלאסי של המתופף הדגול ארט בלייקי והג'אז מסנג'רס. טק, אמנם לא מתופף אך כבר קרוב לעשור מרוויח את הטייטל המחייב של אחד מהמפיקים-מבשרי הקול שפוי במוזיקה הזו. הפורטרט הג'אזי שלו - קורטוב פנתרות שחרחר מדגיש את אזור העיניים המוארות היטב - יוצר עטיפה קלאסית לאחלה קלאסיקה של מוזיקה. מוזיקה שדווקא כיום נשמעת במקסימום ווליום מבעבר. הן בגלל אותן סיבות ידועות ורעשניות של פופולריות יתר של הז'אנר ובשל אלו העגומות והבלתי צפויות כמו מותו של ג'יי דילה, איש שהחזיק את הנשמה של ההיפ הופ בחיים, בתחילת השנה.
בדומה לדילה, גם טקזילה (ככה הוא קורא לעצמו עכשיו) היה אחראי על מיני מהפכה, שרוחותיה החיוביות תמיד נשבו ממזרח למערב. את מה שדילה עשה עם טרייב ואח"כ עם פרסייד, טק עשה עם ממשיכי דרכם, המבשרים החדשים של הפוזיטיב בהיפ הופ. למרות שבא מסינסנטי (סוג של מגדל העמק, רק באמריקה) בתחילת דרכו הוא שם מחדש את הבי בברוקלין בתור הביט-מייקר העיקרי מאחורי כל האלבומים שעשו את הלייבל הניו יורקי "רוקוס" לחותמת איכות ותו תקן לכל מה שנשמע נכון וטוב בהיפ הופ של סוף הניינטיז ותחילת האלף הנוכחי. הוא היה שותף שווה זכויות ב"בלאק סטאר", הקלאסיקה של מוס דף וטאליב קוואלי, ותרם במידה משתנה של מעורבות לאלבומי הבכורה של כל אחד מהם (עם האחרון הוא אף הוציא אלבום יפהפה תחת השם "Reflection Eternal" , שהזניק את מעמדו כמפיק. הרבה מאד ראפרים אוהבים לשמוע את טאליב, אתם יודעים). לאחר שהוציא את אלבום הסולו הראשון שלו ב-2001, טק התחיל להסתובב בחברה הגבוהה והמאוד מסוכנת של עילית ההיפ הופ המזרחי, כשעשה ביטים לסנופ (הראשון ששם עליו עין), ג'יי-זי, באסטה והיה קרוב מאד לשולחנו של ד"ר דרה בתקופה מסוימת. שקיעתו הניהולית והתכנית של "רוקוס" עיכבה את אלבום ההמשך בכמה שנים טובות ולאחר שהיטלטל בין לייבל ללייבל " Hi-Teknology 2" יצא סוף סוף, ואיך אומרים אצלנו בעדה - השמחה רבה.
נשמה. זו המילה הראשונה שקופצת לה, שמחה ומשוחררת כמו בחורינה לאחר מערכת יחסים ארוכה, אל העולם המוזיקלי של התקליט. בניגוד לשמו, הוא רחוק מרחק שמיים וארץ מביטים ההיי-טקים הדומיננטיים במצעדים. גם רשימת האורחים המפוארת - קיו טיפ, גוסטפייס, נאס, טאליב, ג'דקיס, רייקוואן, דווין דה דוד, באסטה, דה גיים, אקזיביט, קומון ואפילו דילה שסוגר אותה - לא מצליחה להאפיל על האיש שלא רק עשה את כל הביטים, אלא גם הפיק אלבום שלם, היי טק. בדומה לאופי העבודה של פירמייר ודרה, טק לא רק נותן ביטים לראפרים כדי שיחזרו עם שיר, אלא אשכרה מפיק אותם וגורם להם להישמע אחרת, טוב יותר. זה מסביר הרבה מההומוגניות של התקליט הזה, חרף האורחים ההטרוגניים המתארחים בו. כולו עשוי מקשה אחת, מנומקת, יפה, מסקרנת חכמה (תלוי מי האמ.סי כמובן) וכמעט תמיד מתעכבת על האזור הנוגה הזה בתוך הנשמה של מי שאוהב את המוזיקה הזאת. אזור שזכה לוואחד עדנה בשנה המסתיימת לה.
לא קרייזי ניגר
כמעט כל אחד מהשמות הללו נשמע טוב יותר באלבום הזה (באסטה אולי יוצא הדופן). תשמעו מה הוא עשה לקיו טיפ (מביא כאן את אחד הוורסים הטובים שלו מזה המון זמן) וקורופט, שרק על המחשבה להושיב שניים שונים כל כך ביחד מגיע הריספקט, כל שכן כשיוצאת מהמפגש הזה פנינה שחורה כמו "Keep It Movin" וכשדיון, האיש ששר את ההוק הבלתי אפשרי הזה הוא זה שגונב את ההצגה כאן מכל הגדולים. אלו הניו-היורקים עמדו יפה בשורה לקבל כל אחד ששת התיבות בהמנון "Where It Started At", שמצליח להחזיר את הכבוד , בניגוד ל"ניו יורק שיט" של באסטה הרבה בזכות דיון עם עוד פזמון מנצח ופאפוס בן טיפוחיו של באסטה שמביא כאן בית, שרק אחרי כמה האזנות, מתגלה משחק המילים של מי שכבר די הרבה זמן נחשב לדבר הכי חם בעיר. גוסטפייס, כרגיל, מספר את הסיפורים שלו על כל מיני בחורות שהחיים לקחו ושמו אותן בתוך מקטרת זכוכית וכאן אביו של היי טק ולהקתו משלימים את הבלוז הזה בפזמון שלא יותיר לחי יבשה. לאחר המפגש בין שניהם ב"ג'וזפין" ווילי קוטרל ימצא את עצמו באלבום הבא של גוסט. הסול של שניהם פשוט נשמע בנזונה ביחד. דה גיים (עוד שנייה עם האלבום שלו) ובאסטה, הם היחידים שמהווים חוליות חלשות בשרשרת השירים (15 בלי אף סקיט) המושלמת של האלבום הזה.
נאס וחבורה משכנעת של ראפרים שכבר עייפים מלהגיד 'אמרתי לכם' מספרים את הסיפור של המוזיקה באלבום הזה בשיר הטוב ביותר בו - "Music For Life" - שיר שנפתח בהודעה טלפונית מדילה וממשיך לרוץ לשבע דקות עם אותו לופ חליל. רק שאצל היי טק (בדומה ל"קיק ופוש" של לופה) זה לא נמאס. להיפך זה רק גדל. מיותר לציין שטאליב, אשר מתאחר גם בכמה פעמים, חוזר להישמע כמו טאליב הישן והטוב. זה שלא מפסיק לחדש אם הוא נופל על הביט הנכון. והיי טק, כמעט ושכחנו, הוא האיש הנכון לראפר הכי חכם שמסתובב כיום ומחפש את עצמו.
בעידן של וויל איי.אם וקנייה, מפיקים שרוצים בכל מאודם להיות כוכבים ואף נותנים במיקרופון, טק בולט בצניעותו הרבה. הוא לא יידרש ליפול לרובריקת "הקרייזי ניגר" בנאומים מביכים בטקסים של לבנים על כך שלא זכה בפרס כזה או אחר. הו לא. טק בניגוד לקנייה למשל, יודע את גבולותיו כראפר, לא מנסה לשכנע אנשים שהוא הגדול ביותר, אלא פשוט נותן להם לשמוע את זה בעצמם בביטים שלו. מי שמכיר את האיש יודע שהאינסטרומנטלים שלו עושים את העבודה, לפעמים יותר מהשירים עצמם. ככה זה כשמוזיקה היא דרך חיים בשבילך. וטק, איש שיודע את המינון הנכון בין הפופולרי לאמוציונלי, חי אותם כמו גדול.
היי טק, "Hi-Teknology" (בייביגראנדה)