פנים אל מול פנים

אל תבינו אותי לא נכון כשאני מדבר על הפריטנדרז. זו לא כתבה על "I'll Stand By You" וגם לא על "Hymn to Her". זו גם לא ביקורת על שני השירים האחרונים ודומיהם. הפריטנדרז שאני מתכוון אליה היא להקה שונה בתכלית. להקה נטולת ליטוש ונטולת שובע. להקה שהוציאה את אחד מאלבומי הבכורה המשובחים בתולדות הרוק, ועשתה מהפך מוזיקלי כשדרך החיים הרוקנרולית הקיצונית שלה החלה להשמיד את חבריה. לאחרונה יצאו מחדש שני אלבומיה הראשונים, "פריטנדרז" מ-1980 ו"פריטנדרז 2" מ-1981, שניהם במהדורות כפולות כולל בונוסים למכביר. אבל לא צריך את הבונוסים כדי לכתוב למי שלא מכיר את התקליטים הנ"ל, שהם חובה מכל זווית אפשרית.

קשה שלא לחשוב על ה-Yeah yeah yeah's תוך האזנה להוצאות המחודשות של הפריטנדרז. גם הם קבוצה גברית שמונהגת ע"י סולנית כריזמטית ומהפנטת. גם קרן או שלהם מפוצצת כמו כריסי היינד של אז בסקס אפיל קודר, תוך שהיא רחוקה מלהיות נערת פוסטר, בלשון המעטה. גם או, כמו אותה היינד, מלאה ברגש טעון, וגם היא סוג של לוחמת רוק, תמיד דקה לפני התמוטטות, תוך שהיא יורה את החצים שלה בדייקנות גבוהה. לפעמים נדמה שהיא עומדת לפספס, אבל אם תעמדו בטווח שלה, יהיה קשה שלא להיפגע. אני תוהה לאיזה נתיב ימשיכו היה-יה-יה'ז, מאחר והם בנקודה מוזיקלית דומה לזו בה ניצבו הפריטנדרז, אחרי שני תקליטיהם ראשונים. הם יכולים לשמור על החספוס ועל הקהל הנאמן והסוגד. הם עשויים, מצד שני, לבחור בתהליך ההתרככות המיינסטרימי, שיפגע בנדבך מכתיבת השירים שלהם, אבל יהפוך אותם לחיה נגישה ונעימה בהרבה. תארו את היה-יה-יה'ז כותבים ומבצעים את "Don't Get Me Wrong". זה בכלל הגיוני? עכשיו ברור למה כשפריטנדרז עשו את זה, זה הרגיש, אפעס, עקום.

כריסי היינד, ילידת אוהיו, היגרה ללונדון ב-73' ועם הזמן הפכה לעיתונאית באן.אמ.אי (מה שלא מנע מהעיתון המתחרה, מלודי מייקר, לפרגן לפריטנדרז בעתיד, אפילו מאד). תוך שהיינד מתערה בסצינת ה-Pאנק הבריטית הרוחשת, ובעיקר ב-Damned ובקלאש, היא פוגשת מוזיקאים חוץ לונדונים: מרטין צ'יימברז המתופף ופיט פראנדון הבאסיסט, שהיה מעריץ של ג'וני ת'אנדרז, מוטורהד ו-Pאנק בריטי. עם פרנדון היא גם ניהלה רומן. אבל היה זה ג'יימס האנימן סקוט, יותר מכולם, שהתווה את הסאונד הבשרני והנושך של הפריטנדרז. סקוט, הגיטריסט, הושפע מקאונטרי ורוקבילי והצליל שלו נשמע כמו המקבילה הבריטית לגיטרות של טלוויז'ן האמריקאים. הוא היה פחות וירטואוז מהם, אבל ניגן ברגש אדיר.

הפריטנדרז הייתה חבורה מגובשת גם מחוץ לבמה, שדאגה לחיות כל הזמן על הקצה. "פריטנדרז" הראשון כל כך מרגש כי הוא נשמע עד היום כמו אלבום ראשון, כמו שרק אלבום ראשון יכול להיות. כזה שבנוי על להקה של חברים בדם, שמתה לקרוע את העולם, מנגנת ללא חת, עושה מה בזין שלה כי היא לא מכירה דרך אחרת יותר "בוגרת". את מירב ההפקה המוזיקלית בשני התקליטים עשה כריס תומאס, מי שהפיק לפניהם אלבומים לרוקסי מיוזיק, וגם את "Never Mind the Bullocks" של הסקס פיסטולז. כשחושבים על זה, ניצוצות מהגלאמיות הרגישה של רוקסי ומלכלוך הפאנק של הפיסטולז מרכיבים לחלוטין את מצע הסאונד והעיבודים של הפריטנדרז הראשונים, ויכולים גם לנסות להסביר, לפחות חלקית, ממה הלהקה הזאת הורכבה בשיאה.

הצד הראשון של התקליט מושתת בעיקר על קטעים כמו "Precious" ו-"Tatooed Love Boys": רוק גיטרות מלוכלך ושירי חרמנות כועסים ואמינים, עם מלודיות מוגבלות וחסכניות, שמדגישות את אנרגיית ההופעות שהייתה להם. בהמשך מגיע "Space Invader" , קטע אינסטרומנטלי בגוון ניו-ווייבי אופייני לתקופה. "קיד", "Brass In Pocket" ו-"Stop Your Sobbing" , שהופק ע"י ניק לואו והיה הפרשנות שלהם לשיר שכתב ב-64' ריי דייויס מהקינקס, היו הדרך הייחודית והמקסימה של הפריטנדרז למזג בין ההשפעות הניו-יורק דולזיות שלהם לרוק ופופ סיקסטיזיים. "Private Life" היפהפה התחבר לרגאיי ובהחלט עולה בכמה רמות על הקאוור (המוצלח בפני עצמו) שעשתה לו מאוחר יותר גרייס ג'ונס. שני דובדבני התקליט נשמרו לסוף. "Lovers of Today", בלדת כח שמציגה את היינד בשיאה כמגישה, הוא מסוג השירים שרק להקות מתחילות יכולות לעשות. להקה מנוסה הייתה מסיימת אותו תוך שלוש, שלוש דקות וחצי גג. הפריטנדרז משכו אותו על גבי 5:50 דקות, כשלכאורה אין לו סיבה מוצדקת לא להסתיים. כשהוא נגמר, ברור שהוא יכל להימשך לנצח. כנ"ל לגבי "Mystery Achievement" האנרגטי. הם פשוט לקחו איתו את הזמן, אבל מבלי לאונן עליו. התוצאה מושלמת ומלהיבה היום לא פחות מאז. הבונוסים בדיסק השני אינם הכרח המציאות למי שאינו נמנה על מעריצי ההרכב, ו"פריטנדרז" עצמו הוא אלבום ענק, גם בזכות הפגמים שלו.

ל"פריטנדרז 2" המחודש, לעומת זאת, מצורף דיסק הופעה סוחף לגמרי, שמדגים עד כמה הלהקה הזאת ידעה לממש את עצמה על הבמה. האלבום המקורי היה קצת יותר מעוצב ומסודר מסערת הרגשות המבולבלת שאפיינה את קודמו, אבל גם הוא בת זונה של תקליט. "פריטנדרז 2" חידד את הניגוד בין שני צדדיה הבולטים של היינד. מחד - הפן הרגיש, המאוהב והפגיע, שיצא במנטרות רומנטיות כמעט נאיביות כמו "Message of Love" וביתר שאת ב-"I Go to Sleep" , ביצוע לשיר נוסף של ריי דייוייס. מאידך – פן הפאם פטאל נטולת הרחמים, שתזיין לך את האמא של הצורה אם תרצה או לא תרצה: "The Adultress" למשל, ו-"Bad Boys Get Spanked", שגם בפעם המיליון יכול לגרום למאזין ממוצע להפשיל באופן לא רצוני את המכנסיים, ולחכות לכריסי שרק תצליף.

בתחילת דרכה הלונדונית מצאה היינד עבודה בחנות הבגדים של מלקולם מקלארן ו-ויויאן ווסטווד. על הדרך היא לימדה את ג'וני ליידון, אז רוטן, לנגן קצת גיטרה, למורת רוחו של מקלארן.
"Talk of the Town" , יש מספרים, הוא שיר האהבה שכתבה לליידון. היא העריצה, בין השאר, את איגי פופ, דיאן וורוויק, הסטונז והקינקס. כולם מורגשים כאן. הPאנק, הגלאם, הנשמה, והמוזיקה שרגע אחד היא טורפת רעת לב ורגע אחר שברירית ומתפרקת.

לפריטנדרז הלך מצוין, לפחות למראית עין. אבל בתום התקופה הזו העיפה היינד מהלהקה את פרנדון בשל ההתמכרות הקשה שלו לסמים. יומיים מאוחר יותר נפטר האנימן-סקוט מאוברדוז של קוקאין. שנה מאוחר יותר הצטרף אליו פרנדון, שמת ממנת יתר של הרואין. האלבום הבא של הפריטנדרז התחיל פרק שונה. היו בו "Back on the Chain Gang", אולי היפה בשיריהם, וגם "Middle of the Road" והוא אכן היה בדיוק אמצע הדרך – הצומת בין הפרק הקודם לזה שיבוא אחריו, ויותיר את היינד ואנשיה החדשים בנתיב מוזיקלי רגוע ומהוקצע בהרבה. "שפוי" בהרבה, ולפחות מוזיקלית - יותר מידי. כמה טוב שהם תיעדו את הדהירה שלהם לגיהינום.

פריטנדרז, "Pretenders" (הוצאה מחודשת)
פריטנדרז, "Pretenders II" (הוצאה מחודשת)