תמונה וטקסט, טקסט ותמונה

כשלרחובות אין שם, גם ללהקות אין; הן קרויות על שם מטוס ריגול.
כשלגיטריסטים אין שם, אז אולי יותר קל להם להגיע לקצה.
כשלזמר אין שם משפחה, יותר קל לו להפוך עולמות.
שלב היהושע.

****

פריים סגור, מצטמצם על "להקה", ב"תמונת להקה מדברית"; תת ז'אנר בתוך ז'אנר.
אם המדבר יכול היה לדבר, מה הוא היה אומר? בראיון מדברי במגזין בעל השם המוזר "מקומות צילום, והפעם להקות", הביע המרואיין המדברי מורת רוח לחוסר גיוון המצולמים אצלו, "למה (למשל) אין להקות אלקטרוניות שמצטלמות אצלי?", שאל את המראיין והדליק סיגרית קאמל שכן אם כבר מדבר אז גמל, "ואני לא מדבר על קליפים של טראנסאווים, כן?" המראיין הדליק סיגריה משלו ובו בזמן הבין שתהיה לו כותרת מסוג "לקחו לי שתו לי" של כוכבים פגועי אגו; בשל חוסר מימון המראיין משמש גם כעורך המגזין, וכותרות הכתבות מופיעות אצלו בזמן הראיונות.

****

שלב היהושע שלך.
היי אתה! מתי היית בשלב היהושע שלך? מתי היית בשלב בו אתה נמצא בדיוק לפני קבלת הכח שלך? אגב, היית יכול לדעת שאתה בשלב באותו שלב? שלב התמימות, בו אתה עדיין לא הופך עולמות אבל זה מבעבע אצלך בקרבוראטור, הוא שלב היהושע שלך; תיכף יגיע מבול הצדקנים שהיו איתך לאורך כל הדרך. מה אתם יודעים, גם "אמת פנימית", יכולה להתמסחר על ידי צדקנים. העולם נהיה מסובך יותר ויותר; אתה מצויד בנשמה אירית, אין לך ציניות על עצמך, ומצד שני הכובע שחבשת באותו הזמן (הלא-מטאפורי) יחזור אליך, שוב, רק כהומאז' לעצמך, אחרי כמה שנים.

****

לא יעזור בית דין. תקליטים מסוג זה דינם אחד; אי עמידה ברוח הזמן כדבר חיובי. כן, יש מצב כזה. לכאורה, אמנות טובה "אמורה" לעמוד בפני גשם, רוח ובן לאדניות, אבל כאשר היא עומדת רק בזמן שלה (כאשר מדובר על אמנות לא אופנתית של זמן נתון, אלא ממש פיזית כעומדת בזכות עצמה) היא יכולה שנים קדימה להראות על ידי צינים (אבל גם יפנים) כדבר פתטי וזאת לנוכח ההווה הנושב בזמן רוח הביקורת של האחרונים. אי לכך תהיה הנוסחה ברורה: תקליט גדול - הוא משתנה כי בלי לזוז.

****

בונו.
זמר בלי שם משפחה זה דבר מורכב; אין לך אחריות משפחתית, אך מצד שני השם שלך הוא לוגו מהלך. אתה נהנה משני צידי המטבע, אך גם סובל מהם במקביל.
בונו זמר גדול.
שלב היהושע תופס את בונו בסגנון שירה מורכב; התחלה של שורות בגוון קול בראיין-פרי, וסופים שגובלים בשירת יודל, כשבאמצע משתחררים לו לפעמים כמה מנועי מאיה בוסקילות. והנה, לטקסט הזה אין קיום מחוץ לגבולות ישראל; דימויים יכולים גם להגביל לפעמים. מנועי בוסקילה לא יצלחו את תרגום הטקסט אל מעבר לים, מקסימום בהערת שוליים.(1)

ובעטיפה, בונו בפרופיל. שאר החברים מאוגדים למצלמה, מישירים מבט: להקה. לכאורה, תבוא פה עוד הלבשה אנאלוגית של כותב, שהרי אין פשוט מכך; אתה לוקח את הסיטואציה, ומלביש עליה משפטים שמסתובבים בחלל העולם; הם מחכים לשימוש, אך גם התנצלויות שמודעות לעצמן לא תעזורנה כאן; בונו מסתכל הצידה, יש לו עוד עניינים לעשות. הוא עדיין לא יודע את זה, אבל אחרי התקליט הזה, ימציאו משקפי אוקלי.

****

קצה.
קצה ראשו של בונו נחתך על ידי הפריים המצטמצם, תיכף סוגר על כל הלהקה, הולך ומחשיך במדבר, וזאת למרות אפשרות לפוטו-מונטאז'יות או לכל הפחות לפאטה-מורגניות צילומית.
ה-קצה.
איזה גיטריסט הוא הקצה? הפתיחה של "Where The Streets Have No Name", ושל "Bullet The Blue Sky", לא יכולה להגיע משום גיטריסט אחר עלי אדמות. נדמה שבזמן נגינתו הוא מסדר את רצועת המתכת של שעון היד שלו. אתם מכירים את התנועה, כן? היא מגיעה בדרך כלל עם שרוול מופשל. בכך הוא מגיע לנגינתו, לקצה נגינת הגיטרה שהיא לא ריפית ולא אקורדית; קצה האמצע.

****

יוטופדיה.
"עץ היהושע זה השם האנגלי של עץ היו?קה, קרוב משפחה של הדקל. גדל במערב ארצות הברית."
להקה אירית שתקליטה המצליח ביותר קרוי על שם עץ שגדל בארצות הברית אבל בגרסת שם אנגלית; כשלרחובות אין שם, גם ללהקות אין; הן קרויות על שם מטוס ריגול. כשלגיטריסטים אין שם, אז אולי יותר קל להם להגיע לקצה. כשלזמר אין שם משפחה, יותר קל לו להפוך עולמות.
שלב היהושע.

U2, The Joshua Tree, 1987
צילום- anton corbijn

----- ----- -----

(1) כנראה זמרת מישראל שדימוי זה מדבר עליה. בכל מקרה, נראה לי שזה כמו הבעיה שגם אנטוני קידיס סבל ממנה בתקופת Mother's Milk. (ב.א, לונדון 2015)