תביני, לא בגדתי, זה הרבה יותר מסובך

דייויד מאמט, מחזאי, תסריטאי, במאי. האם זה מספיק? לא, ממש לא. דייויד מאמט הוא גדול מחברי הדיאלוג. תואר שפעם העניקו לפינטר, אבל ברור לחלוטין שמאמט ראוי לו יותר מכל. מאמט מסוגל להעביר דרך שיחה פשוטה כמות מסרים כפולה מהכמות שעוברת בארבעה מאמרים פילוסופיים, ובכל זאת להישאר טבעי ואמין. וחד ופוגע. ובמקרה שלנו, מצחיק.

כי הפעם הוא החליט לעשות קומדיה. "סטייט פינת מיין" היא קומדיה קטנה, פרברית, משהו באזור הרוברט אלטמני - סיפור חביב על סרט הוליוודי שמצטלם באיזה חור נידח באמריקה, ועל המפגש בין תעשיית הקולנוע הנפוחה והשקרית לבין המקום שכולו טוהר ואמת. בין שני הצדדים הקיצוניים הללו ניצב מחזאי אידיאליסט - בן דמותו של מאמט - שכתב את התסריט הראשון שלו להוליווד, וניצב כעת בפרשת דרכים. זהו רגע הבחירה, הוא צריך להחליט אם הוא בוחר באמת הפשוטה שעליה הוא מרבה לדבר, או בהוליווד השקרית שמציעה לו הצלחה ותהילה. לכאורה, לקומדיה הצינית הזו אין כל קשר לסרטי העוקץ המחוכמים של מאמט. למעשה, החוט המקשר היחיד בין אלה לזו הוא מאמט עצמו.

כי השאלה שעולה לדיון בכל הסרטים של מאמט עולה גם כאן, באותה חדות ובאותו תחכום. השאלה החוזרת של מאמט היא "מה זה אמת?", או, אם תרצו, "מה נכון?". הפעם הוא מציב את בן דמותו כדמות ראשית, ואת הלבט האישי שלו כדילמה המרכזית: האם קולנוע, מדיום שכולו שקר והמצאה, יכול בכלל לדון בשאלת האמת?

אלא שמאמט לא נתקע בשלב הגולמי של סאטירה על חשבון הוליווד, על חשבון השקר. הוא מתנגח גם במציאות, באמת. אט אט מגלה התסריטאי המסכן שגם עוגן השפיות שלו - העיירה הקטנה - אינו כולו טהור. נגע השקר פלש לתוך האמת, עד כדי כך שהשקר הוא אמצעי הכרחי בדרך אל האמת.

אבל דווקא חשיפת שורש השקר, במקום להיות טראגית, הופכת לסוף טוב, כאילו הסרט מוכן לחגוג את השקריות של עצמו, להכריז בקול שהוא שקר. זה פרדוקס, כמובן. כמו במשפט ההוא, "משפט זה הוא שקר", מי שמודה בשקריותו דובר אמת.

אבל זו הליבה של המסר המאמטי - מגוחך בכלל לנסות לשפוט דברים במושגים של אמת ושקר, מפני שהם כבר מזמן יצור אחד. כל ניסיון להפריד ביניהם הוא מלאכותי. אפשר רק לקבל בשמחה את אי הבהירות. "סטייט פינת מיין", גם אם במובנים מסוימים הינו סרט ירוד ברמתו מהקודמים של מאמט, הוא דוגמה מוצלחת לאופן החכם שבו מאמט מעביר את המסר הזה.

אה, ועוד דבר אחד קטן, יו נואו, ג'אסט פור דה רקורד: "סטייט פינת מיין" הוא סרט מאוד מצחיק. מילה שלי.