חורבן בית שני

בשבוע שעבר טענתי כאן כי תל אביב הולכת ומאבדת את המגוון הציבורי שלה. אמנם כתבתי על תל אביב, אבל התכוונתי באופן כללי לעיר, כל עיר. מגוון תרבותי, חברתי וקהילתי שהוא המאפיין היסודי של עיר חיה ותוססת, בניגוד לכפר. כל מבני הציבור עוברים טרנספר אל מחוץ לעיר והנוף העירוני הציבורי הופך למשתלה של מגדלי מגורים. כלומר המרחב הציבורי מופרט - לטובת הפרט. מעבר לחרוז הנחמד, אם העיר הופכת לשיכון מגורים ופרבר שינה אחד גדול, בוא נראה איך היא מעצבת את המרחב העירוני שבין בתי השינה.

אני תמיד טוען שיש לי סלון ענק של 100 מ' בלב ת"א. "מאה?" שואלים אותי אנשים ומדמיינים דירת פאר או לופט מפואר עם מרצפות מצוירות ותקרה גבוהה כיאה לאדריכל. האמת כולה דירת 2 חדרים, אבל הסלון שלי מתחיל בפרישמן פינת דיזינגוף ומסתיים בשד' בן גוריון. 500 מ' אם להיות מדויקים יותר, מרוצפים בבלטות אפורות מלוכלכות בכתמי פיקוס, אבל למי אכפת. כי זה ההבדל בין עכבר העיר לעכבר הכפר. לראשון כל העיר היא בית מרתק וגדול ולכן אפשר מסתפק בחדר שינה קטן, ואילו השני בונה סלון פאר וענק בתוך פרבר שינה משעמם וקטן.

השאלה היא מה נשאר לי מהסלון, אחרי שלקחו ממנו חברות מובילי הנדל"ן את כל הרהיטים הגדולים בדמות מבני הציבור עליהם כתבתי בשבוע שעבר. ואולי נכון יותר שכל אחד מכם יסיט את מבטו מהצג השטוח שלפניו, ויסתכל לרגע בסלון שלו וישאל מה מכל זה ישנו במרחב הציבורי? האם אתם "מרגישים בבית" במרחב הציבורי?

אז מה יש לנו ברחוב? המצאת המאה: ספסל אחד וחצי. למעשה זהו בעצם כסא מורחב, שיכולים לשבת עליו אחד עמרי שרון, או שניים גלעד. רק אם אתה וזוגתך בשלבים מתקדמים של אנורקסיה, יש סיכוי שתצליח לחבק אותה. אז לאן נעלמו הספסלים? ההסבר פשוט - הם הפכו למיטתם של ההומלסים וזאת דרכה החברתית של העירייה להילחם בחסרי הבית - אותם אנשים שלקחו את הסיסמא "להרגיש בבית" ברצינות תהומית מדי. בשבילם העיר היא ממש בית: הם ישנים על ספסלים, אוכלים בחוץ, משתינים ומחרבנים בחצרות ולפעמים חופפים ראש במקלחות של הים.

בנוסף לכל הצרות, החלה העירייה לרהט את הרחובות הראשיים בספסלי ברזל מחוררים וכסופים. נראה את הגאון שהמציא את זה יושב בחום של אוגוסט על ספסל מתכת בלי לקבל כוויה בפי הטבעת לפי הדוגמא של החירור. מה שנשאר, זה לשבת בלילה על ספסל קר, כשמלמעלה מאירים לך פרוז'קטורים בצבע תואם לספסל, עם אור כחלחל וקר כאילו היינו עכשיו באמצע משחק כדורגל. רומנטי. אני מכיר כמה גינות פרטיות בבתים יוקרתיים, שיש בהן ספסל עץ ומנורת רחוב בנויה מברזל שחור בסגנון הישן ומפיקה אור צהוב וחם. את העיצוב החדש הייתי שם רק במקומות שאתה לא רוצה שישבו בהם. נגיד משרד הפנים.

במקומות ציבוריים הותקנה בשנים האחרונות תקנה הקובעת כי יש חובה להציב מתקן לשתייה קרה ("קולר" בעברית). מי שהמציאה את זה היתה למעשה העיר. העיר האידיאלית (באיטליה או הודו למשל) דואגת, שמי שמטייל בה לא יישאר צמא. בכל מקום באיטליה יש איזה ברז מעוצב יותר או מעוצב פחות. מי ראה פה לאחרונה ברזייה, מלבד זאת שפולטת אש וכלור בכיכר דיזינגוף? גם רוכלים אין בעיר הנקייה של ימינו. לא מסעדות, אלא דוכנים על גלגלים, ניידים וקלים, שבאים עם תוצרת טרייה, זולה וביתית פעם או פעמיים בשבוע. מסורת טבעית כמעט בכל ככר עירונית באירופה ובארה"ב, ממש כמו לנשנש משהו בבית מול הטלוויזיה.

ומה עושה מי שצריך קקי? העובדה שברוב המקומות יש סניף של מקדונלד'ס, לא פותרת את העירייה מלספק את השרות הבסיסי הזה. פעם היו כאלה מן עיגולי בטון באמצע הרחוב שנראו כמו לוחות מודעות והיו למעשה שרותים ציבוריים. אני זוכר שביום שהחליטו לסגר אותם, הקים צעקה ראש ארגון נהגי המוניות, שטען שהם משתמשים בשירותים הללו במהלך היום. אז באמת איפה עושים קקי נהגי המוניות? ואיך זה שפעם בנו שעונים במרכז הכיכרות (כמו ביפו למשל, או שעוני השמש המפורסמים), על כל בניין ציבורי היה שעון מחוגים גדול ויפה, ואילו היום אתה צריך להטריד עלמות חן ענוגות כדי לדעת מה השעה? אפילו את השעון של בנק לאומי בדיזינגוף סנטר הורידו יום אחד.

אז כשאתה גר בדירת 2 חד' קטנה עם דלת מעץ ושלושה שותפים ב- 250 דולר לראש, אתה צריך להסתובב בעיר כאילו היא היתה הבית שלך. בית שיש בו מטבח פתוח, ושרותים, ומיטה, וספה, ומדי פעם רואים בו סרט תחת כיפת השמיים ויש בו גם מין זמין ברחוב ולא ב"מכוני עיסוי". כן, למה פעם אורי זוהר היה מזיין ב- 50 לירות בחצר, והיום דודי בוסי צריך לשלם 250 שקל לחצי שעה מאחורי וילונות אדומים במכון, כפי שכתב ב"העיר"? לא חראם?