פאניקה בדיסקו

האנס-פיטר לינדסטרום הוא מפיק נורווגי שפועל כבר כ-6 שנים, אך רק לאחרונה זכה לחיבוק של עיתונות הדאנס העולמית ועכשיו לחיזוק הפיצ'פורקי שסוגר את הבאסטה סופית עבור הילדודס שאוהבים את בלוק פארטי, אבל מוכנים להפקיד את הטעם שלהם בידי ריאן שרייבר. לינדסטרום הוא אחד מאותם אמני קרוסאובר (על כך בהמשך ובהרחבה), שנתגלו על ידי די. ג'ייז של אלקטרו עם אוזן מפותחת. הוא מוכר לכם מ-"I Feel Space" הענק שלו, קטע דאנס מלפני כמעט שנתיים, שלא באמת נשמע כמו האלקטרו העכשווי, אבל מתאים בדיוק להלך רוח העדכני של "קצת מזה וקצת מזה". לכן הוא גם הצליח כל כך. ל-"I Feel Space" קצב שונה, כלים חיים והוא מצריך אפילו המצאת תת-ז'אנר חדש: נו-איטלו, שזה בערך כמו להגיד שהקטע הזה נשמע כמו איך "Spacer Woman" של Charlie, קלאסיקת איטלו-דיסקו, היה נשמע אילו היו מפיקים אותו ב-2005.

אחרי התפשטות אותו להיט, מאות בלוגי אמפישלוש החלו באימוץ רטרואקטיבי של לינדסטרום, כמו גם עשרות די. ג'ייז מהקליבר של מאנדי הגרמניים, דרך פיט טונג וכלה בדי.ג'יי הארווי. כלומר, ספקטרום דאנסבילי מקיף. לינדסטרום, שכנראה לא הושפע במיוחד מההייפ העצום סביבו, החליט להוציא אלבום בכורה דווקא עם חברו הותיק מארץ מולדתו, פרינס תומאס - אחת מאושיות הדיסקו החדש המשפיעות והחשובות ביותר – ולתדהמת (ואכזבת) רבים מחסידיו החדשים, ללא שום להיט נוסח "I Feel Space".

כדי להסביר למה האלבום ההוא של לינדסטרום ופרינס תומאס התפספס, ראוי להיכנס לעומק הסצינה הנורווגית. קודם כל, חשוב להבין שהמוזיקה האלקטרונית הנורווגית מושפעת בעיקר מאמני ג'אז מקומיים, ששייכים לקליקה אחת יצרנית ופעלתנית במיוחד. רוב אנשי הקליקה הזו חברים בסופרגרופ בשם מונגוליאן ג'ט-סט, שאחראי לכמה רימיקסים מצוינים במיוחד מהזמן האחרון (חפשו את הרימיקס שלהם ל-"A Blast Of Loser" של לינדסטרום ואז תשאלו איפה רויקסופ ואיפה ההאוס הנורווגי הנ"ל). זה כמעט פרובינציאלי מצד רוב האנשים ששמעו את האלבום לבטל אותו, אם אפשר בכלל להיות פרובינציה כשאתה העולם. כוונתם של לינדסטרום ופרינס תומאס באלבום המשותף שלהם היתה שונה, ולכן היא גם פנתה לקהל שונה. בסצינה המקומית, האלבום שלהם הוא הומאז' יפהפה למורשת הג'אז. אותו ג'אז שאחר כך השפיע רבות על ההאוס הנורווגי, עם הרכבים כמו Mental Overdrive ו-Illumination. הוא אלבום להאזנה ביתית רגועה ואינטנסיבית, לא למועדון הומה בבליינים התרים אחר סיפוקים מיידיים, ופיזור נפש אקסטנסיבי.

כעת לינדסטרום מוציא סוף-סוף אלבום ראשון באורך מלא בלייבל הפרטי שלו, פידליטי, המכיל את מיטב יצירותיו האישיות, ללא עזרתו של תומאס. ניתן להסתכל על האלבום הזה כאלבום "הלהיטים הגדולים" של לינדסטרום, שמראה לכל מי שלא הבין אותו בסיבוב הראשון איזה שק להיטים עמוק יש לו. האלבום הזה מלא בקטעי דאון-טמפו, שלא ישמיעו באף בית קפה (כמו "Arp She Said" המרגש), בקטעי רחבות רצופי פנסתרי רייבים חלומיים ("Another Station"), ובקטע החדש, "The Contemporary Fix", בעל גרוב ה-303 והגיטרות האוריינטליות הנעימות. בעיניי, יצירת מופת שעומדת בסטנדרט שקטעים כמו "I Feel Space" (שהפעם לא דפק נפקדות) ו-"Mighty Girl" הציבו. חשוב לציין שלינדסטרום משתדרג פלאים כשאצבעותיהם של מפיקים אחרים מלטפות אותו, כמו ברימיקס הלא ייאמן של ברנאן גרין ל-"Pesto Og Kolera" (שזה בעצם משחק מילים על ביטוי נורווגי - התחכמות מהסוג שפיצ'פורק אוהבים), או ברימיקס של טוד טרייה ל-"Another Station", קטע דיסקו קוסמי אלקטרוני שעובר דרך העור, וגורם לכל תא להשתוקק לרגע הבא שהליין פנסתר הזה מגיע ומשגע את הנשמה.

בעידן שבו קטעי דאנס נשכחים ונזרקים במהירות שבה הם נצרכים: מי ירקוד היום למיילו? לרקס דה דוג?! פישרספונר??! אני מכיר לא מעט אנשים שצירוף המילים "אינטרנשיונל די. ג'יי ג'יגולוס" יכול לעורר בהם את רפלקס ההקאה. בעידן כזה, הכרחי שיהיה יוצר מקורי כמו לינדסטרום. הבחור מולטי-אינסטרומנטליסט (הוא מנגן בעצמו על כל הכלים באלבום), בעל זקן דק ושיער ארוך שמגיע עד ללפטופ, אינטלקטואל שלמד ספרות ומציג גישה - מצטער על השפה - מודרניסטית ליצירה. בסופו של יום, השם שלו לא רק נשמע כמו שם של מלחין - האנס-פיטר לינדסטרום - אלא קרוב לוודאי שהוא לגמרי הדבר האמיתי.

לינדסטרום, "It's A Feedelity Affair", (פידליטי)