אתמול, יום שני, התגשם הסיוט הכי גדול של רובי ויליאמס. טייק ד'את, הרביעיה המתקמבקת, עקפה אותו במצעד הסינגלים הבריטי. " Patience", הסינגל החדש שלהם, נתן כניסה מרשימה אל המקום הרביעי, כשהוא משחק על קו התפר הדק שבין בלדה של קולדפליי, בלדה של דניאל פאוטר ובלדה של ג'יימס בלאנט. אין חוכמות. גארי, מארק, ג'ייסון וההומו הרביעי חיפשו להיט גדול ומיידי ובאמת שלא היה להם זמן לבחון את חוקי הז'אנר. את הזמן הזה יש אולי לדיינג'ר מאוס, אבל הוא לא צריך לסדר את השיער בבוקר. עדיף לעשות שני דברים בו זמנית ולהיות גם מצליחים וגם חתיכים. ממש כמו פעם.
רובי, לעומת זאת, ניצב קצת פחות בגאווה במקום השמיני עם "Lovelight", הסינגל השני מתוך אלבומו החדש ובקלות אחד משירי הפופ הממכרים של השנה. בשבוע שעבר הוא אמנם היה במקום השני, אבל רבאק, זה לא זה. רובי לא יכול לגבור על ברוני המצעדים הנוכחיים, ואם לשפוט על פי "Rudebox" יש מצב שהוא גם הפסיק לנסות. כוכבים כמו אייקון (במקום הראשון, ביחד עם אמינם) באים והולכים אבל רובי ידע מההתחלה, מהיום שבו הוא הצטרף לטייק דאת', שהוא פה כדי להשאר. כוסיות, סמים ונאמבר וואנ'ז היו לו בשפע פעם. "אנג'לס" נבחר לשיר המאה בבריטניה. עכשיו הגיע הזמן לעשות מוזיקה. למכור טיפה פחות, אולי, אבל להיות שלם עם התוצאה.
מלך הפופ, או מלך הבונגו?
אני זוכרת שראיתי את רובי בהופעה ב 2001, בשיא השיאים של ההצלחה שלו. כשהוא הציג את "Eternity", שעמד להיות הסינגל החדש שלו, הוא אמר לקהל "אני עומד לבצע את הסינגל הבא שלי, הלהיט הבא שלי. אם רציתם ללכת לשירותים עכשיו יהיה זמן טוב". בהופעה של רובי ששודרה לפני קצת פחות מחודשיים בערוץ 24 הוא אמר לקהל "זה 'Rudebox', זה הסינגל החדש שלי, וזה הולך לפוצץ לכם את המוח". "Rudebox" לא מצליח במצעדים כמו "Etrenity", אבל את רובי זה כבר פחות מעניין. האהבה שהוא מקבל מהקהל שלו היא אותה אהבה אדירה ובלתי נשלטת. אז הילדות קונות עכשיו אלבומים של בלאנט, לא נורא. רובי יכול לשבת באולפן-על ולנסות לעשות את המוזיקה שתשאיר אותו בתודעה, שתמצב אותו כאליל הפופ הבלתי מעורער של תקופתו. לא סתם עמוס אלבומו החדש בהתייחסויות למדונה ולפט שופ בויז. רובי רוצה כתרים נצחיים יותר משהוא רוצה להביס את טייק ד'את, ואחרי כמה שנים של חיפושים וניסיונות קצת הזויים, הוא סוף סוף עלה על הדרך הנכונה.
"Rudebox", כאלבום, לא משנה את העובדה שרובי היה ונשאר אמן של שירים. יש באלבום כמה יציאות נפלאות וקצת יותר מכמה פילרים מיותרים. ולמרות זאת, זהו כנראה האלבום השלם ביותר שרובי יצר. זמר מצוין הוא תמיד היה, וכשהוא נשען על כתיבתם של סטיבן דאפי ולואיס טיילור ועל מפיקים מיומנים כמו מארק רונסון וסול מקניק האולטרה אופנתיים הוא מצליח להוציא מעצמו את המיטב. לפעמים הוא משתדל קצת יותר מדי, במיוחד כשהוא מנסה להיות אם.סי במקום זמר. וגם, אין סיבה להעמיס 16 שירים על אלבום אחד. תורידו חצי ויש לכם אלבום כמעט מעולה בידיים. אבל כל אלה טרוניות שוליות. תניחו את רובי במערכת או באייפוד שלכם בדיוק כפי שהוא, והוא עדיין יהיה אחד מאלבומי הפופ המפתיעים של השנה האחרונה. עוזרת לו במיוחד נוכחותם המופלאה של הפט שופ בויז. "Were The Pet Shop Boys", במקור שיר של My Robot Friend, הוא כנראה הרגע המרגש ביותר באלבום הזה, כמעט חמש דקות של מחווה מזככת לקיסרות פופ אמיתית.
להיטים מומלצים אחרים: "She's Madonna" (ושוב תודה לניל וכריס), החידוש למאנו צ'או, "Bongo Bong", שגם אם אינו מתעלה על המקור בוודאי אינו נופל ממנו, הבלדה הענוגה מבית ההיומן ליג "Louise", וכמובן "Lovelight" שהוא השיר הטוב באלבום. "Rudebox" נוחת עלינו לקראת סופה של 2006 ומשלים שנה של פופ משובב וחדשני. אל תחפשו כאן קלאסיקה ברמת "My Love" של ג'סטין (שהוא, חד משמעית, השיר הכי טוב של השנה. כן, יותר מקרייזי) כי לא תמצאו. ליטוש יתר כמו של ג'סטין מעולם לא היה מנת חלקו של רובי. הוא מעולם לא נזקק לזה. בן 33, שמן יותר ומקומט יותר, רובי הוא עדיין הגבר הכי סקסי בפופ. עכשיו, לשם שינוי, הוא גם עושה אלבומים טובים.
רובי וויליאמס, "Rudebox" (הליקון)