1970. הימים הם ימי הוליווד החדשה. האולפנים הישנים מתמוטטים וחבורה של במאים רעבים משתלטת בטקטיקות גרילה על המפלצת ההוליוודית הגוססת. בוב רפאלסון מסיים לצלם את "רסיסי חיים" עם ג'ק ניקולסון. שנה לפני כן יוצאים "חבורת הפראים" של פקינפה, "קאובוי של חצות" של שלזינגר ו"איזי ריידר" של הופר ופונדה - שלושה סרטים שמזעזעים את המערכת ההוליוודית ומכניסים אותה לאחת התקופות המהפכניות בתולדותיה. אה כן, וברקע כל זה משתוללת מלחמת וייטנאם. עשרות צעירים מתים מדי יום ביערות שורצי הוייטקונג ואמריקה כבר יודעת שמותם הוא לשווא. השמאל זועם, אבל לא מצליח לעצור את מכונת ההריגה של ניקסון. לכולם כבר ברור שמלחמת וייטנאם היא חסרת כל הצדקה מוסרית.
ובתוך כל זה, בוקר אחד, מקבל רוברט אלטמן טלפון מהסוכן שלו ג'ורג' ליטו, שמציע לו לקרוא תסריט חדש. התסריט נקרא "מאש" והוא מתרחש בתקופת מלחמת קוריאה. הכותב, רינג לארדנר, הוא אחד משורדי הרשימה השחורה של מק'ארתי. ליטו חושב שזה עשוי לעניין את אלטמן, אבל מבין מייד שהוא יצטרך לרקוח פה עסקה מתוחכמת במיוחד. אלטמן הוא טראבל מייקר ידוע והאולפנים לא סובלים אותו. הוא גם עדיין לא עשה להיט אמיתי וביים בעיקר בטלוויזיה. האולפנים מחליטים למלכד את אלטמן ומציעים לו הצעה שאי אפשר אלא לסרב לה: 75.000 $ עבור העבודה ו- 5% מהרווחים של הסרט. שכר נמוך במונחים הוליוודיים. ליטו מבין שטמנו להם פח, אבל מתעקש שעל אלטמן לקחת את העסקה. אלטמן מהסס, הרבה במאים כולל וויליאם פרידקין ("הקשר הצרפתי") סירבו להצעה. בסוף הוא אומר "Fuck them" ומחליט לעשות את הסרט. הפקתו של אחד הסרטים החשובים בתולדותיה של הוליווד יוצאת לדרך.
אבל הצרות לא נגמרות בזה. בהקרנת הניסיון נתקלים מנהלי האולפן בכמויות של דם, שעד אז לא נראו על מסך הקולנוע. לכולם ברור שבאמצעות מלחמת קוריאה אלטמן מנסה לומר משהו על המציאות המדממת של וייטנאם. המפיקים גם שומעים לראשונה בקולנוע על המסך הגדול את המילה האסורה: "Fuck". הם רוצים לחתוך את קטעי הזוועה מהסרט, אבל הקהל מריע. מאוחר יותר יאמר אלטמן: "'מאש' לא שוחרר על ידי האולפנים, הוא פשוט חמק מבין ידיהם". הסרט מצליח לגרוף בסופו של דבר 36.7 מיליון דולר. הוא נמצא במקום השלישי ברשימת הסרטים הרווחיים של 1970 והמבקרת החשובה ביותר של אותה תקופה, פאולין קייל, מכתירה אותו בתור "קומדיית המלחמה הטובה ביותר מאז כניסת הסאונד".
ומכל מלמדי השכלתי
זהו גם כרטיס הכניסה הבלתי מעורער של אלטמן למועדון האקסקלוסיבי של במאי הוליווד החדשה. הוא אמנם מבוגר כמעט בעשרים שנה מילדים כמו ג'ורג' לוקאס או ספילברג, אבל הוא מביא תפיסה קולנועית חדשה, שמשנה את פניה של התעשייה. בשנים הקרובות הוא יהיה אחראי לכמה מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע האמריקאי: "מק'בי ומרת מילר" ב-71, "שלום לנצח" ב- 73, "נאשוויל" המופתי ב- 75. גם בעשורים הבאים הוא יוציא תחת ידיו סרטים מבריקים כמו "השחקן" (1992), "תמונות קצרות" (1993) ו"גוספורד פארק" (2001) ובתוך כל זאת, הוא מצליח לנסח את אחד החותמים המקוריים בהוליווד. רוברט אלטמן היה אחד האוטרים האחרונים של הקולנוע האמריקאי המודרני. אתמול בלילה, 21.11.06, הוא הלך לעולמו.
הסגנון החדשני של אלטמן מכניס את המציאות אל תוך הקולנוע. הוא חסיד נלהב של אלתור וספונטניות. הוא גם מאמין גדול ביכולתם של שחקנים ורוצה להעניק להם חופש פעולה גדול ככל האפשר. אלטמן אף פעם לא מתכנן יותר מהמינימום האפשרי לפני צילומים. הוא לא מכין סטורי-בורדים, לא מנהל עם השחקנים שיחות נפש על הדמויות וממעט ככל האפשר בהוראות שהוא נותן לאנשי הצילום והתאורה. התוצאה היא שרוב הסרטים שלו מורכבים משוטים ארוכים מאד ועמוסים בפרטים. הוא ממעט בקלוז אפים ואוהב להעניק לצופה יריעה רחבה ככל האפשר, שיוכל להחליט בעצמו במה הוא מתמקד. ממש כמו במציאות. התפיסה הקולנועית שלו שואבת ממהפכניים רדיקליים שקדמו לו. ג'ון קאסווטס, למשל. "אני הולך לסט בבוקר ואם הסצינה לא דורשת יותר מדי אביזרים אני אפילו לא אומר לצוות מה נצלם קודם". הוא אומר בראיון אחד. ובראין אחר: "אני משתדל להישאר בתולי ככל האפשר. תגיד לי רק מה הרעיון הכללי של התסריט, את כל השאר נגלה בזמן הצילומים". אחד מהחידושים הקולנועיים שלו הוא השימוש בסאונד חופף (overlapping dialogue), אבל בראיון מאוחר יותר הוא יטען שגם את זה הוא לא המציא. הווארד הוקס עשה את זה לפניו. "כל מה שאני יודע מגיע ממה שראיתי בסרטים של הגדולים: ברגמן, פליני, קורסוואה, יוסטון ורנואר" יאמר בפרץ של צניעות.
בין המציאות לייצוג הקולנוע
אלטמן בוחר שוב ושוב בסרטים רחבי יריעה המשרגים סיפורי עלילה רבים ומשתמשים באנסמבל גדול במיוחד של שחקנים. קחו לדוגמא את "תמונות קצרות" - יש פה אוסף מופלא של שחקנים גדולים; רוברט דאוני ג'וניור, טים רובינס, ג'ניפר ג'ייסון לי, ג'ק למון, אנדי מקדואל, כריס פן, טום וויטס, לילי טיילור - כולם עושים פה תפקידים קטנים למדי בקנה המידה של כוכבים הוליוודיים והם פועלים בתוך סביבת הסיפורים המינורית של ריימונד קארבר - בהחלט לא חומר הוליוודי טיפוסי. גם בסרטו האחרון "המדריך לחיים בכפר" הוא מצליח לקבץ רשימה מדהימה של כישרונות: מריל סטריפ, טומי לי ג'ונס, קווין קליין ואפילו אלילת הקטקטים לינדסי לוהן. אבל כל זה לא הפריע לו להמשיך לייצר גם יצירות נועזות, מתריסות, רדיקליות במונחים הוליוודיים. "הרקדנים" לדוגמא, אחד הסרטים האחרונים שלו, הוא כמעט סרט תיעודי, אקספרימנטלי בדרכו, שמציג פורטרט מכושף של קבוצת רקדנים. אין בסרט הזה עלילה, אין בו כוכבים או דרמה - אך הוא מצליח להיות אחת היצירות המרגשות והמרתקות של השנים האחרונות ולטשטש באופן מבורך את הגבול שבין בידור לאמנות, בין המציאות לייצוג הקולנועי שלה.
לרוברט אלטמן היה לא רק כישרון גדול אלא גם זוג ביצים ענקיות, שאפשרו לו לזגזג בארבעים שנות היצירה המופלאות שלו בין אינסטינקטים קולנועיים ייחודיים לבין דרישות האולפנים. הוא היה אחד ה"מבריחים" הגדולים של הוליווד, שהצליח להחדיר את חזונו הפרטי לתוך המערכת המשומנת. התוצאה של כך הייתה אחת מהקריירות המופלאות שידעה הוליווד מעודה - אבן דרך מנצנצת שיכולה לשמש מקור לחיקוי עבור כל במאי רעב וצעיר- שמפלצת הקולנוע המסחרי משחרת לפתחו ומאיימת למחוק את ייחודו, פול תומאס אנדרסון, לדוגמא, אחד הכוחות המקוריים שפועלים כיום בקולנוע האמריקאי ומי שהשפעתו של אלטמן ניכרת מאוד בסרטיו יכול רק לבקש לעצמו קריירה ארוכה ופורייה כמו זו של האריה הזקן, ממנו נפרדה אתמול אמריקה.