משפחת בתחת

בסופו של דבר דמוקרטיה, כשהיא עובדת כמו שצריך, זה עסק די משעמם. המהפכות הגדולות נעשות בשקט, ואילו הדרמות הגדולות לא משנות דבר. כך, ההתנתקות עברה בקלילות מבחינה חוקתית, גם המלחמה בצפון הסתיימה בשורת תקנות עזר ותו לא. וכך, רבותי, הכשיר בג"ץ נישואים חד מיניים. סערה ציבורית של ממש, אם תהיה, תתפוגג תוך פחות משבוע, ופסק הדין התקדימי יוותר על כינו.

בדמוקרטיה ליברלית הכול מתחיל ונגמר בחוקים, וחוקים זה עסק של טכנוקרטים, בלי הרבה דרמה. אם כתוב שיש לרשום נישואין שנערכו במדינות זרות, ומדינות זרות מחתנות הומואים, לבג"ץ לא היתה הרבה ברירה אלא לאשר את המובן מאליו. הדרמה הגדולה מתחילה מחוץ לכתלי בית המשפט, איפה ששורת מגלגלי העיניים והמתפלצים הקבועים ממעשי סדום מסתובבת חסרת מעש מאז "עצרת הגאווה".

במקרה כזה, זה אך אסתטי שעוד תקנה שלא תזיז הרבה למעט הנוגעים בדבר התקבלה שבועיים אחרי האינתיפאדה האנטי-קווירית בבירה, ששיאה בהצעדת חמורים ועזים במרכז העיר כדי להמשיל – ועוד בחסות החוק – בין מתרוממים לבהמות.

אבל בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה – בהנחה שנחזיק מעמד בקצב הזה – התיקונים הקטנים עושים את ההבדל. ואם צריך להכניס קצת פרופורציות לעסק, חשוב להזכיר שלפני פחות מעשרים שנה זיונים חד מיניים היו אסורים בחוק, לא עלינו. כך שבשיטת הפעימות, היעילה כל כך בליברליזם, תקנה אחר תקנה בוטלו אט-אט ההפליות המותרות בחוק המפלות בין דם קווירי לדם סטרייטי. עד השדרוג האחרון גם כך היה מצבם של החפצים בהכרה סביר בזכות המוסד החוקי של "הידועים בציבור". ברם, עם האישור מבג"ץ, על תקן המבוגר האחראי בשטח, כדאי להעלות כמה תהיות על תאוות החתונה ולחצי החופה. שכן, כסוטי מין גאים – בדרגות סטייה שונות – האם אנחנו באמת רוצים לקחת חלק בפארסה הזו?

בכל מדינה יש מוסד נישואין מוכר, בחלק מהמדינות יש הגבלות תמהוניות על הזכות הזו. בישראל, למשל, אסור לבני זוג בני דתות שונות להינשא, ואפילו אינם מגדירים עצמם דתיים. בקנדה, לעומת זאת, מותר להשיא בני זוג מאותו מין, אבל אסור לאדם לשאת יותר מבן זוג אחד באותו זמן. איך שלא הופכים את זה, כשמסתכלים על זה בקונטקסט הנכון – אישרור מהמדינה לחיי המין הסדירים שלכם – חתונה פורמלית זה די כאב תחת, ולא במובן הנעים.

שכן, מי שמאמין באמת ובתמים ברומנטיקה של פעם, לא באמת צריך פתק ממשרד הפנים שהוא מאוהב. ואם כן, הנפנוף ההיסטרי הזה בחיי אישות עאלק תקינים – סטרייטים או קווירים כאחד – אומר דרשני בנוגע לביטחון של בני הזוג אחד בשני. חתונה כטקס – דתי או חילוני – זה בהחלט לעניין אם בא לכם לספר לחבר'ה ולמשפחה שמצאתם אהבה, אבל כשהממסד הרשמי של מדינת ישראל מושך בחוטים משהו הולך לאיבוד בדרך. זה לא רק צדקת הדרך הפוליטית, זו בעיקר הרומנטיקה שבאה איתה בסט מהודר.

קצת רפלקסיות על ימים עברו: ממש לא מזמן, כולה עשרים שנה, היינו בתקופה שבה הגבולות המעמדיים, המגדריים והפוליטיים היו נוקשים כל כך שבא לבכות; שבה זיון שהוא לא זין-בתוך-כוס היה לא חוקי, ואנשים שלא מצאו את עצמם על סקאלת הנשיות/גבריות פשוט נפלו בין הכיסאות החברתיים, הישר לתוך השוליים. אבל השוליים האלה היו מקום קצת יותר רומנטי, והם לעולם לא יחזרו למעמד המיתי שהיה להם בעולם שלנו, שבו הומואים מחזיקים ידיים בפרסומת למכוניות וזוג לסביות (לבנות, יפות ועשירות) מופיעות בפרסומת למשכנתא. ככה זה כשסוטים מקבלים לגיטימיציה - הם פשוט מפסיקים להיות סוטים ונבלעים בחיבוק הדוב של המיינסטרים; וכשמזדיינים בתחת עם אישור זוגיות מהמדינה זה פחות מרגש, ולא יעזור בית דין. גם לא בית דין רבני.