מביא את החלסטרה

יה, מאן! שגעת המחול תוקפת אותנו שוב, יה מאן! פינג פונג בין שתי תוכניות הדגל מוביל אותנו שוב לזו של העם. יש אנשים שבמקום לחיות בסרט, חיים בקליפ ויש אפילו גרועים מהם, שחיים באודישן. את 'נולד לרקוד' היו יכולים להוריד מהמסך גם אחרי האודישנים, שם כל האלמנטים נכנסים בפליק פלאק אחד – מתח, דרמה, קומדיה, טרגדיה. כל מיני עופות מחול מוזרים מגיעים אך ורק כדי לעשות צחוק מעצמם ולקבל את שניות התהילה פלוס חותמת 'לא עבר' כשההפקה מצדה גוזרת עוד זמן אוויר על הגב שלהם; רקדנית אחת מגלמת את הילד משדרות ועל אותו תקן בוכה מול המצלמה על קשייה באודישנים. טאף-לאק פלוס פסיכולוג, אבל סעי, סעי הביתה בעממיות.

ואז מגיעה רונה לי שמעון. הפעם קוראים לה קרפ. היא פורעת את שערה ונכנסת מלאת בטחון עצמי מופרז שעולה על גדותיו ומעורר אנטגוניזם ותחושת "אינשאללה, תיכשלי". היא נוטה לצעוק "יה מאן!" בכל רגע נתון, חשה שהיא הדבר הבא ומחפשת בעיקר תשומת לב בכוח. והכי מרגיז – בקרוב תהיי מולטי טאלנט. מיכל אמדורסקי תעשה אותך ביג טיים.

בתוכנית מן הסוג הזה, השופטים בעיקר תורמים דאחקות, רוע ובעיקר את אפקט המורה המחנכת. כשהיא הייתה צוחקת בכיתה ג', כל הכיתה יודעת שעכשיו מותר לה להישפך על הרצפה. אותו הדבר קורה כאן, בעיקר כי אנחנו עדיין לא ממש מבינים מה ההבדל בין פירואט אינדונזי לסטפס מאלזי. קלוז-אפים על פרצי הצחוק והחיוכים מסייעים לנו לקבוע מה אנחנו צריכים להרגיש לגבי הרקדן ברגעים מסוימים, גם כשמתחיל שלב ההימורים של "עבר" או "לא עבר".

והנה אנחנו מגיעים למר עממיקו. מזל שהיו צילומי חוץ בניו-יורק, אחרת לעולם לא היינו נזכרים בג'ודי לוץ-אהרונוב-קרפין-סממה-וגו'. בזכות אותו הומאז' לחברתו של ז'וז'ו משכבר הימים, אפשר להבין למה מרגיז לראות את האיש הזה עם סיגר בפה וחשבון בנק מנופח. לא מדובר בצרות עין, אלא בפוטנציאל הגלום בו להיות נציג העמך, אבל עד הסוף. צביקה הדר מצחיק כמו שן בינה, אינטליגנט כמו קרוקס בז' והוא אפילו תלה על צווארו גורמט מוזהב. רק חסר לו צחוק ה"אייי-איי-איי" החזרזירי מהימים ההם בזמן הזה ונאמר אמן. או בעצם יה מאן!

אבל הקומדי סטור לא כאן כבר מזמן. היום אנחנו באודישנים של הפריים-טיים של קשת. חצי מעונבים, חצי לא, אבל עם שרביט ביד. משווקי 'נולד לרקוד' מדברים על החדרת המחול לכל סלון, התרומה של מיכל אמדורסקי לפירואט בבת-דור ואיך רונה לי שמעון היא מודל לחיקוי בקרב ילדות בנות שש שלומדות בלט. אממה, באודישנים השופטים הוותיקים מדברים בשפה אחרת ויורקים בקשת לבאר ממנה שתו עשרות שנים – אמנות לשם אמנות – "זה עובר טלוויזיונית" או "זה לא מתאים לתוכנית", הם אומרים. יה מאן! יש פה תרבות.