תרשום תרשום, רושם רושם

ביום חטיפתו של גלעד שליט יצאה שרת החוץ ציפי לבני אל כלי התקשורת ואמרה ש"השעות הבאות הן קריטיות". כלי התקשורת עטו על האמירה כמוצאי שלל רב, כותרות ראשיות התנופפו להן באתרי החדשות וברדיו, והאמירה תפסה כותרות גם בעיתוני הבוקר למחרת. חודשים אחר כך, רובנו עדיין מנסים להבין מה היה כל כך קריטי בשעות עליהן דיברה לבני, ואם הן היו כל כך קריטיות, מה אומר הדבר על מצבו של שליט היום. ההיסטוריה מוכיחה, אנו יודעים היום, שהאמירה הייתה חסרת משמעות לחלוטין.

אל תחמירו עם לבני, דווקא אחת הדוגמיות המוצלחות יותר במאגר הגנים הפרלמנטרי של ישראל. היא אינה שונה מאף גורם שמשתתף במשחק המטונף של התקשורת הישראלית, ובעצם העולמית, היום. מדי יום ציטוטים סתמיים ודברי הבל של ממש מקבלים במה נרחבת כאילו היו דברי תורה מפיו של האל בעצמו.

אפשר להיזכר בכל אמירה, כמעט, של המשנה לרה"מ שמעון פרס, שמלהג על פתרון לקסאם תוך 3 שנים, או באולמרט שמבטיח שהמלחמה בטרוריסטים תימשך במלוא עוזה, או בשר הביטחון שמצהיר "לא ניתן לגבירים לנהל את המצוקה של תושבי הדרום". הנה בוש מצהיר שלא אכפת לו שישראל תתקיף את אירן, והנה גלנט יורה שישראל חייבת להתכונן למהלך צבאי רחב היקף ברצועה. אנחנו אוכלים את הלוקשים האלו מדי יום, אמירות שאינן, למעשה, אומרות דבר ובכל זאת אנו נכנעים פעם אחר פעם - מתייחסים אליהן בכובד ראש, כשבעצם, בכלל לא ברור מדוע.

רוב הדברים האלו אינם חשובים. לא צריך לזכור אותם ובטח שאין מקום לעמת אדם כזה עם דבר שאמר לפני שבוע. אם הוא בכלל זוכר מה ליהג - הוא יענה ויסביר שהתנאים השתנו, שהזמן שחלף הפך את דבריו ללא רלוונטיים או כל תירוץ אחר. אבל אנחנו שומעים את הדברים, נרעשים, וממהרים להדפיס את גיליונות עטיפת הדגים של מחרתיים.

מי שיוצר את המרחב הבזוי של החדשות היום הם "המבוגרים-האחראיים" – העיתונים הגדולים וערוץ 2, אבל גם אלו שמשחקים אותה מרדנים ורדיקליים, קרי ערוץ 10, "הארץ" וגם אתר זה – כולם נגררים בלית ברירה לתוך שדה שהופך מיום ליום פחות ופחות ראוי. התקשורת היום מאפשרת לבכירים האלה להגיד כל מה שירצו בלי חשש, בלי ביקורת ובלי אבחנה בין תפל לעיקר. חוסר האבחנה הזה אינו ליקוי בכישורים, אלא אג'נדה מתוך בחירה: לכלי התקשורת הגדולים, המדינה והצבא יש אינטרס משותף ברור, והוא השארת האזרחים משותקים מפחד מחד, ומאידך גיסא מגויסים למאבק בהערצה פטריוטית למנהיגים.

כלי התקשורת הקטנים יותר, אף שהם מנסים גישה מהפכנית יותר, נאלצים לספק אותו חומר מדמם על מנת לשרוד בשוק התחרותי של הרייטינג, וגם בגלל שהשיח התקשורתי שמנסחים הגופים הגדולים – הוא מאד משכנע ומשעבד. לכן, למרות שכולנו יודעים מה באמת חשוב (נניח, התנקשות בחיי שר בלבנון) ומה לא חשוב כלל (הצהרה זריזה, שאינה יכולה להיות מעוגנת בעובדות, שהעומדת מאחורי המעשה היא סוריה), אנחנו נותנים במה לשני הדברים כאילו חשיבותם הייתה זהה.

כך, כמו כמעט כל דבר היום, מתייצב השיח החדשותי על שלב בינוני מאד בסולם, אולי אף נמוך. ערכן של החדשות האמיתיות הופך להיות כערכם של כל אותם הבלים שמקיפים אותן, ומרוב שטרנים והירשים לא רואים את השלום. העיסוק המכוון בטפל גורם לניוון ביקורת אמיתית, שהיא הלחם והחמאה של התקשורת.

כלי התקשורת מתעקשים להתעסק בדבר הכי קל, הכי זמין והכי פחות מאיים, ושוכחים שהתפקיד שלהם הוא לנבוח לפני שהעגלה נופלת לתהום. לא ייתכן שתפקידנו מסתכם בדיווח ריק ונטול שיפוט. ממילא ערך האובייקטיביות נידון למוות מזמן, לפחות נותיר לעצמנו את היכולת להגיד דבר מה אמיתי. התוצר של חדשות יחצ"ניות כאלו הוא שגם המעשים הופכים חסרי תוכן, בסופו של דבר, כמו התפטרותו של גל הירש, ידיעה חדשותית אמיתית, שבחוסר התוחלת שלה מסמלת את ההתקרבות האיומה של המעשים אל הדיבורים, במקום שיקרה ההפך.