איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?
מאחר שכל העבודות שלי מצולמות בלוקיישנים רחוקים ומנותקים אני לא מאזינה למוזיקה במהלך העבודה. אבל אין ספק שמוזיקה היא מקור השראה רציני. האלבום הראשון של גולדפראפ לדוגמא, מתחבר לי עם הצילומים הראשונים לסדרה הנוכחית. גם הוברפוניק, טום וויטס, איאן בראון, בילי הולידיי ונינה סימון. יש אלבום נהדר של ברהמס שבזכותו שרדתי שעות רבות במעבדת הצילום. למוזיקה יש מקום חשוב בחיי, אבל כשאני מתייצבת מול המצלמה אני נותנת מקום לדממה.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
בקולנוע אני מוצאת גירויים שמעצימים את רגשותי ודמיוני, ולוקחים אותי למקום פנטסטי. אני מוצאת את כל הנתונים האלה בעבודותיו של טים ברטון, ובאופן כלל ביצירות שחורגות ממציאות חיינו.
עוד בוואלה!
פנטזיות הומואירוטיות
אילו אמנים ויצירות השפיעו עליך?
ארתור טרס הוא הצלם הראשון שהשפיע עליי באופן משמעותי. את עבודותיו הכרתי במהלך לימודיי במוסררה. הצילומים שהוא יוצר נראים מבויימים והזויים, ועוסקים בחלומות ובפנטזיות. בתחילת דרכו הוא ביסס את עבודותיו על חלומות של ילדים וצילם הרבה בשחור-לבן. אלו העבודות שאני יותר מתחברת אליהן. בשלבים מאוחרים יותר הוא עבר לעסוק בפנטזיות של מבוגרים, בפרט פנטזיות הומואירוטיות. העבודות שלו פחות מבויימות ממה שניתן לחשוב. תוצר של שילוב בין התערבות, יד הגורל והעין הנפלאה של הצלם. יצא לי לראיין אותו למגזין קונטקט, וזה היה עבורי הגשמת חלום. אני מאוד אוהבת גם את גרגורי קרודסו; יוהן סימן; דיאן ארבוס ומיכל חלבין.
איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?
אני לא יודעת אם לקרוא לזה נושא חברתי, אבל מפריע לי מאוד מה שאני קוראת לו "האנשים הנכונים". אני סולדת ומתקוממת מפוזה ומאופנתיות מוגזמת. זה קיים במיוחד בתל-אביב, ואני נחשפת לזה הרבה בעקבות עבודתי כמלצרית בביסטרו בר "ג'וז ולוז". אני מוצאת שזה מרבה להטריד אותי, אבל זאת גם תוצאה מכך שזה מול הפנים שלי רוב הזמן.
איפה אתה, משה שמנווה צדק?
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גרה בדירה זמנית ברחוב חיסין. רחוב מקסים שלא הייתי משנה בו כלום. זאת דירה שהיתה של סבא וסבתא שלי, ואני חיה בה לצד המון ארגזים. זה לא מרגיש לי כמו הבית שלי, אלא מקום ארעי, ומזכיר לי שלא הגעתי לאן שאני רוצה. עזבתי את הדירה הקודמת במטרה למצוא דירה שתוכל לשמש גם כסטודיו ואני מחפשת דירה כבר כמה חודשים. מחר כנראה יסתיימו החיפושים.
למי היית מכניסה מכות?
ל"אנשים הנכונים".
מהם הרגלי הגלישה שלך?
בגלל חיפושי הדירה החודשים האחרונים בחיי היו מוקדשים לאתר "הומלס". בדרך כלל אני בעיקר גולשת לאתרים של גלריות.
מה ההתמכרות שלך?
אני מכורה לקפה עם חברתי מור. בכל שעה או מצב, שלג אביב או סתיו.
את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?
משה מנווה צדק. אני לא מכירה אותו, אבל עברתי שם לאחרונה, ראיתי בחור צעיר שסיקרן אותי ושמעתי מישהו קורא לו בשמו. זאת מין "נעילה" שקרתה לי תוך מאית השניה.
עוד בוואלה!
עוד בוואלה!
תיק עיתונות:
"אני צריכה להכיר את הלוקיישן באופן שמספק אותי לפני שאני מביאה איתי המצולם. הלוקיישנים הם הרבה פעמים מקומות נידחים שיש מגבלה פיזית להגיע אליהם. אני מוצאת את עצמי לבד בשעות שונות של היממה במקומות שוממים ויפים. זה מעורר בי התעלות שהיא חלק מתהליך יצירה", מתארת גרוסמן את חווית הטרום-צילום שלה. "הדמויות אותם אני בוחרת לצלם עשויות לתפוס את תשומת ליבי באופן פתאומי, כמו הבזק. זה יכול להיות חבר, בן משפחה או זר שעובר ברחוב. אחר-כך באים אליי שאר הפרטים: איך הדמות תראה בצילום, מה היא תלבש, מה תהיה היציבה שלה, ומהו הסיפור שמאחוריה".
לפעמים היא מוצאת את עצמה במעקב אחרי דמות שמסקרנת אותה. "באחת מהתמונות שיופיעו בתערוכת היחיד שלי מצולמים ילדה קטנה וענק, אותו ראיתי מספר חודשים לפני הצילום. לא דיברתי איתו עד שלא הייתי סגורה על כל פרטי הצילום, אלא עקבתי אחריו במשך זמן מה. כשהגיע הרגע הנכון פגשתי אותו ברחוב אלנבי, שם הוא עובד כמנקה ברים, ופניתי אליו". את הבחירה בבמצולמים מנחה, לדבריה, סיפור או פנטזיה שהמפגש עם הדמות מעורר בה.
בזמן הצילום היא משתדלת להיות לבד עם המצולם, בונה את הסט לאט, ומשתמשת רק באור טבעי. "יש משהו מאוד אינטנסיבי בפריימים, וחשוב לי שיהיה שקט ואינטימיות על הסט". על יחסיה עם הדמויות הבידיוניות היא מסבירה: "הן לא ממלאות את הפריים, אבל יש להן כח מסויים, שמתברר לאחר מעשה כאשליה. במידה מסויימת אני רואה את הסיטואציה כפיתוי מלווה בהבטחות לתוך כלוב. לאט לאט מתגלה שההבטחות אינן מתקיימות. לפעמים אני ממקמת מצולמים עם הגב למצלמה, כדי לסמן המתנה למשהו שלא עומד להתממש. לעומתן יש פריימים בהם המצולמים שמיישירים מבט למצלמה, ובעיניים שלהם יש הרבה כוח ונחישות, ובה בעת גם עצב ואכזבה".
לצד לדמיון העשיר אותו היא מגלה בעבודותיה, היא מדגישה שהיא מאוד מחוברת למה שמתרחש סביבה. "לא נוח לי עם הביטוי 'עולם פנימי', זה מעורר תחושה של עולם מאוד סגור, אליו הכניסה כמעט אינה אפשרית. זה רחוק ממני". הצד הפרקטי בחייה של גרוסמן הביא אותה עד ניו-יורק, בה גרה ועבדה לאחר שסיימה את לימודיה במוסררה. היא הגיעה כדי לבדוק את סצינת הצילום הניו-יורקית, נשארה לעבוד כאסיסטנטית של צלמי פורטרטים, והשתלבה בסוכנות הצילום "art and commerce". מאז שחזרה לארץ היא פועלת במלוא המרץ כדי למצוא את מקומה כצלמת אופנה, בלי לוותר על העשיה האומנותית.
תערוכת היחיד הראשונה של גרוסמן תוצג בגלריה החדשה יחסית, בבר לבונטין. את התערוכה אוצר אורי דרומר, מרכז מגמת הדמיה במוסררה, מורה בקלישר והאיש שאחראי למיזם הגלריה בבר. את הבחירה באמנית צעירה ולא מוכרת כגרוסמן הוא מסביר: "אני מחפש אמנים שיעניינו אותי, ובעיקר- שאני אאמין להם. את דפנה מצאתי באותו אופן שהיא מוצאת את המצולמים שלה. אני מכיר אותה מספר שנים, אבל מעולם לא היינו בקשר. סימנתי אותה מרחוק, עקבתי אחרי עבודתה ופניתי אליה כשהרגשתי שזה הזמן הנכון להרים תערוכה". לדרומר מבט שונה מעט על העבודות שיוצגו. "אני מזהה בעבודה סוג מסויים של תלישות. אנשים שנמצאים על סף משהו, לחיוב או לשלילה. אלו יכולים להיות אנשים שכל העולם בידיים שלהם, אבל אין להם כלום. יש בזה הרבה אנושיות".
"ממלכות" - בר לבונטין, לבונטין 11, תל אביב. פתיחה: 7.12