וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שיא היימן

עמליה רוזנבלום

24.11.2006 / 17:33

עמליה רוזנבלום גילתה בספר השיאים של גינס פוטנציאל חתרני. עם קצת מוטיביציה, גם אתם תשאירו חותם על העולם

יש דברים שעד שלא פוגשים בהם שוב לא יודעים כמה הזדקנו. למשל, שידור חוזר של פרק ב"חברים", בו רואים פתאום כמה ג'ואי היה צעיר (והמסקנה – גם אנחנו). עוד חנוכה מתקרב, ואיתו זוועות מופעי החג למיניהם, שאין כמו היחס אליהם כדי להבדיל את הצעירים מהזקנים. ולאחרונה גיליתי אבן בוחן חדשה – ספר השיאים של גינס.

כן, אותו ספר שהיינו קוראים בו שוב ושוב, מחפשים את האיש שאכל הכי הרבה אופניים בשלמותן, ואת האיש הכי גבוה, שמת ממחלה נוראית ואקזוטית בעצמותיו (בתור הילדה הכי גבוהה בכיתה, הייתה לי משיכה מורבידית לאיש הזה). מסתבר שהספר הזה עדיין כאן, ויתרה מכך, במחווה פוסט-מודרנית, הוא מעיד על עצמו שהוא הספר הנמכר ביותר בעולם אחרי התנ"ך, הברית החדשה והקוראן. מאז יצא לראשונה לאור ב-1955, מספרים שם, נמכרו ברחבי העולם יותר מ-100 מיליון עותקים ב-37 שפות. או אם לנסח זאת בלשון הספר – אם היו מניחים את כל העותקים שנמכרו עד היום צמודים זה לזה אפשר היה להגיע מכדור הארץ לירח כך וכך פעמים.

מהדורת 2007 של הספר, מפתה וצבעונית מהרגיל. על עטיפתה, הצבועה בתכלת-אסטרונאטים, מוטבע שם הספר בכסף ובמרכזו ריבוע כסוף שהמחזיקה בספר משתקפת בו. המסר אינו חד משמעי – האם גם אני יכולה להיכנס לספר השיאים של גינס?

עיון בספר מביא אותי למסקנה שכן, כל אחד יכול. לא בגלל שבכל אחד מאיתנו טמונה היכולת להגיע אל הקצה, אלא בגלל שיסודם של רוב השיאים בהחלטות ניסוח. כלומר, השיא לא קיים לולא ניסוח הפעולה האנושית במושגים של שיא. לדוגמא: "האדם הכי מבוגר שהעפיל לפסגה גבוהה מ-8000 מטרים" הוא שיא אחד (מדובר ביפני בשם טושיקו אוצ'ידה, דרך אגב), ו"שתיית הכי הרבה רוטב טבסקו בחצי דקה" היא שיא אחר (המנצח הוא בחור בשם אנדרו הייניקיטס, אוסטרלי – אלא מה?) ובחור אחר מליטא בנה את הפסל הכי ארוך בעולם העשוי ממקלטי טלוויזיה.

לאור השיאים האלו נשאלת השאלה – מה עם האדם הכי נמוך שהעפיל לפסגה גבוהה מ 8000 מטרים? הרי מעצם ההגדרה ברור שהוא קיים, אז למה הוא לא מזדהה ומנציח את עצמו? ומה לגבי שתיית הכי הרבה רוטב טבסקו בחמש שניות? ומה עם עבודת האמנות שנעשתה בהכי פחות כסף (בטוח שאמנים ישראלים רבים יכולים להתחרות על השיא הזה)?

ואם כבר ביססנו את העובדה שהשיאים נקבעים בעצם הגדרתם, מדוע לא לפתוח את הקטגוריות קצת יותר? מן הסתם שיאי ספורט הם נוחים לנדידה, אבל קטגוריות ביזאריות ומופשטות במידה מסוימת כבר מצאו את דרכן לספר, כמו "מנהיגי הגרילה הכי צעירים בעולם" (בפעם הבאה שאתם בבורמה, אל תתעלמו מילדים בני 12) ו"הסכסוך הבינלאומי הרצוף הכי ארוך" (לא, טעיתם – לדעת הגינס מדובר עדיין במלחמת שלושים השנה, מעניין מתי כבר נשבור אנחנו את השיא הזה). ולכן – למה לקפח חלקים כל כך נרחבים מהאוכלוסיה, שאולי לא רוקדים מקרנה עם עוד 1828 זרים או מגדלים מוהוק המיתמר לגובה של 53 ס"מ, אבל נניח נעזבו על ידי הכי הרבה בני זוג, רבו עם אימא שלהם הכי הרבה בתוך שנה אחת, ניסו הכי הרבה פעמים להפסיק לעשן ללא הצלחה במשך ימי חייהם?

בקיצור – לגינס פוטנציאל חתרני לא מנוצל. החברה שלנו ממוקדת בשיאים. זה ידוע. ההנחה הכוזבת כי "יותר" הוא בהכרח גם "יותר טוב" מתגלה במערומיה בספר הזה, וייתכן שאף היוותה מאז ומעולם את סוד קסמו הפרברטי. כי ברגע שאנשים מוכנים לעשות הכל כדי לעשות "יותר", ה"יותר" שלהם הופך באופן אוטומטי ל"פחות", פחות הגיוני, פחות טבעי, עם פחות כבוד עצמי. כפי שכתוב בפתיחת הספר "גינס שיאי עולם בע"מ פיתחו מערכת יסודית לאימות ואישוש שיאים", ונדמה לי שהם מנסים שלא להיות שיפוטיים לגבי איזה שיאים כן ואיזה לא, לכן, אני אומרת – שבורי הלב, המפוטרים, הכואבים, והדואבים הנכשלים, המפסידים ונפגעי המערכת באשר היא – תמצאו את הדרך הנכונה להגדיר מחדש את תלאותיכם, ונקרא עליכם במהדורת 2008.

ספר השיאים של גינס 2007. תרגום: גרסון רימונה. הוצאת כרטא

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully