עד פופ

טוב, בסדר. הבנו. ההלם הראשוני נרגע, אפשר לנסות לחזור לדבר דברי טעם. מה לעשות? ככה זה, לחזור לערוץ הראשון זה לא קל, ולכן לכתוב על העונה החדשה של "תוצרת הארץ", ככה פתאום, זו משימה שיש לה שני חלקים. האחד, להבין שעירית ענבי עדיין מנחה את הגרלת הלוטו, והשני – לדון בעניין כשלעצמו. וחשוב לדון בעניין הזה ברצינות, כי "תוצרת הארץ" היא דוגמה, סמפלר, למשהו הרבה יותר גדול ממנחה כזו או אחרת, טנדר כזה או אחר. כל נקודה בתוכנית הזו יכולה ללמד אותנו כמה דברים חשובים על המצוי ועל הרצוי (האוטופי, אם לדייק) בדיון המוזיקלי כאן. שנתחיל?

יוצאת טל גורדון אל השטח, אל בית הספר רימון, כדי לראיין את הכוכבת העולה איה כורם. ילדה יפה, כורם – כוכבת פופ לפי הספר, עם עיניים כחולות מחייכות וקול צלול. תכלס, באמת יופי של קול – אפילו הפקה מחרידה ומבולגנת כמו של "שיר אהבה פשוט" לא הצליחה להסתיר את גלי החום והמתיקות שלו.

ראיון טלוויזיוני עם כוכבת פופ יכול, במקרה הרע, להסתכם בכמה שאלות חטטניות על זוגיות, ובמקרה הטוב – בדו שיח קליל שיוציא את שני הצדדים שנונים ונעימים ככל האפשר. אבל כיצד זה שמכל הבחירות שלפניה, טל גורדון באמת מרגישה בנוח להתיישב על ספסל העץ החורק, על חולצתה הוורודה ושלל עיטוריה, ולשאול את הילדה פעורת העיניים שמולה, בקול צרוד משנים של פאבים\חדרי חזרות מעושנים בתל אביב – "אז מה דעתך על מדיניות הפלייליסט של גלגלצ"? למה, הו למה, למה שוב? הרי שנייה לפני כן הסבירה כורם בתום לב מוחלט כי לפגישות היצירה שלה ושל חבריה הגיעו האורחים הנערצים עליה, יוני רכטר ומשה לוי – האם מכאן תנשב רוח ה"ביקורת החתרנית" שכביכול מחפשת גורדון? ולמה בכלל לחפש את אותה חתרנות מדומה, מדומה עד כאב? כמה יוצרי פופ אחרים נחסכו מאיתנו במהלך השנים, בגלל שמנחת תוכנית מוזיקה חשה בנוח לשאול ילדונת כמו כורם "ומה עם רדיקליות? לא חסרה לך קצת הרדיקליות"? שמא עוד לא השכילו גורדון ועורכי תוכניתה לתפוס עד כמה רדיקלי, מופרך, קיצוני ובלתי קשור למציאות הוא ניסיונה של כורם לשיר סתם-בקול יפה-על אהבה (להלן: פופ), בישראל של 2006? איפה האנשים האלה חיים?

אחרי הילדה שזכתה לנזיפות הראויות לה בשל היותה מה שהיא, אנו זוכים להצגתן של פנים חדשות – תומר ממיה, גבירותיי ורבותיי. ומה תומר יכול לספר לנו? שהוא שואב השראה משלום חנוך, שלמה ארצי ומאיר אריאל. אפשר היה לחייך כאן את החיוך הציני המתבקש, ולהסביר שמר ממיה כנראה עוד אוחז חזק בקיטבג מהאפסנאות, בזמן שהוא תקוע בתור הארוך בבקו"ם, אבל אז הרי שנחטא בדיוק באותה מחלה ממארת שהובהרה לעיל – נבקש מהאמן שמולנו להתאים לתבנית שמצאנו נכונה, מתאימה. ולחפש בסטריאו של תומר ממיה את הקלאקסונז או אפילו את פיטר, ביורן וג'ון, זה דבר בלתי הגיוני בדיוק כמו לבקש מאיה כורם את זעקת המחאה הבוערת בנשמתה המצולקת (אין כזו, אם מישהו פספס).

אז בואו נלך עוד צעד עם הבחור, שבאמת לא עשה רע לאף אחד: הנה הוא מנפק משפט מפתח נוסף לפיצוח תעלומת הממיה: "הכל מתחיל מהטקסט, אחר כך באה המוזיקה". הצהרה כזו, שמגבה שורה כמו "כשאת שומטת ראש לגעת, זה מצמרר איך את נרגעת", מסמנת שתי אופציות: האחת, לפיה תומר ממיה מבקש לכתוב את המדריך השלם והאמיץ מכל לבחורה שצריכה ללמוד איך לרדת לגבר שלה, והשנייה, לפיה מישהו חייב להתחיל לתת דין וחשבון על המניפסטים הריקים והנבובים שמוזיקאים ישראלים מתהדרים בהם בלי שנייה של מחשבה אמיתית. מספיק עם הקונספציה המוטעית הזו, שקלידים + גיטרה אקוסטית = שיר איכותי ורציני, שמדבר על שאלות רציניות וחשובות. אילנות היוחסין שמתהדרים בהם כשמנסים לתקף את המשוואה הזו הם לחלוטין לא לעניין: שלמה ארצי הוא אחד ממלחיני הפזמונים המצטיינים שקמו כאן, מאיר אריאל היה משורר יחיד במינו עם חוש יוצא דופן לשפה ולניואנסים שלה, ושניהם, מה לעשות, רחוקים מרחק שנות אור מטקסט כמו "לספר לך שבלילה, פתחת חלון – אמרת שקר לך, לא ידעתי את נפשי". ואפילו אם ננסה לתת לממיה ליהנות מחמת הספק, וניזכר שבתקופות הבעייתיות של יצירת ארצי אפשר היה למצוא שורות שמהדהדות התבטאויות דומות, הרי שעדיין - קשה להאמין שארצי עצמו היה יוצא להגן עליהן בחירוף הנפש הפומפוזי, שממיה מגייס בקלות כה רבה כדי להציג את קורפוס הטקסטים שלו.

אחרי שני המקרים הקשים שהוצגו כאן, נדמה שיהיה חבל להמשיך ולהכביר מילים. יש בדרך עוד כמה ניצחונות של מערך רשות השידור על המציאות החיצונית ("תראו, לקחנו חבר'ה מתוקים ומיוזעים כמו להקת בום-פם, הערנו אותם בשבע בבוקר, סחטנו מהם כל טיפת עזוז ושמחת חיים כששאלנו בפעם השבעים על מוזיקה צוענית, והופ – מתופעה עסיסית ומרטיבה הפקנו את הראיון המייבש של העשור! סטרייק"), אבל נדמה שהעיקרון כבר הובהר.

ובכל זאת, למרות ששרשרת האכזבות כבר הייתה צריכה להקשיח את לבו ולמסמס את אוזנו של כל חובב מוזיקה, טלוויזיה או שניהם, נדמה שזה הכי כואב ברגעים שהפוטנציאל מצליח לבצבץ מבעד לשיממון. הדורבנים, שמוציאים אלבום חדש, מהווים סיבה לכתבה "הומוריסטית", "קלילה" ו"קורצת" – ימי הדיסקו, היזהרו – הערוץ הראשון איז קאמינג טו גט יו, והוא לא לוקח שבויים. אתם קולטים? צביקה פיק ושרי בקטעי ארכיון הורסים, שמציגים קסם של יופי וגלאם בשיאם – קטעים שאנשים נורמליים היו משלמים עליהם הון עתק – והם משובצים כלאחר יד, בעוד ווייס-אובר מצונן טורח לציין כמה ניחנו הרקדניות המלוות של שנות השבעים ב"תנועות בלתי-סבירות של האגן". בחיי, הציטוט במקור. וזה לא מעניין בכלל אם מישהו התכוון להצחיק ולא הצליח – לא צריך יותר מהמשפט האנאלי הזה כדי לבכות בקול על אותם מצוננים, אותם חוקרים הלהוטים להתלבט בנושא הלוהט "הפלייליסט הגלגלצי", אותם כותבים ש"הטקסטים שלהם מגיעים לפני המוזיקה". הם כולם הצליחו לגרום לכך שלרקדניות השוות של שרי, שידעו לעשות עם האגן שלהן את כל התנועות, שסביר שאגן יעשה כשיש בסביבה נצנצים ובחורים יפים ומוזיקה מנענעת, ייתנו ב"תוצרת הארץ" פחות מעשר שניות של זמן מסך. וזה לא שצריך עוד "נולד לרקוד", גרסת שנות השבעים, ממש לא – אבל אם תוכנית מוזיקה ישראלית חדשה מציעה כתגובת נגד ראויה את תומר ממיה, אולי כדאי לשקול את האופציה.