קלאסה אחרת

בסצנה הכי מרגשת ב-"Live Forever", דוקומנטרי שמציג ניתוח פוסט-מורטם מרתק של שנות הבריטפופ הגדולות, ג'רוויס קוקר יושב על מיטת יחיד בחדר אכסניה מוזנח ונזירי. חבוש במשקפיו הקבועים, שחורים ומרובעים, הוא מישיר מבט אל המצלמה ומספר על החיים שאחרי ובזמן ההצלחה הגדולה, המסחררת. בואו נעזוב את הרגעים קורעי הלב במונולוג הזה (קיצור הפרקים: דפוק וזרוק בניו-יורק סיטי, גרסת ההארד-קור) ונעבור לחלק שבו מופנית אליו השאלה מלאת הפאתוס הבאה:
מראיין (מהורהר, מלא חשיבות): "השיר הזה שאתה אחראי לו, 'Common People' – שמעתי אותו מתואר כזיקוק המושלם של אסתטיקת הבריטפופ".
ג'רוויס קוקר (אירוני, מבטל וקר בטמפרטורה ששמורה לבריטים ממושקפים בלבד): "Oh dear".

זה לא הזמן ולא המקום לסקור את פועלו של קוקר, על שלל שלוחותיו ופרויקטי הצד שלו (בימוי וידאו קליפים, כתיבה לפסקולים, תוכניות רדיו, ועוד ועוד), אבל בניסיון שטחי להתבונן על הקריירה שלו במבט-על, נדמה שאכן, "או דיר": לא פשוט להיות ג'רוויס קוקר. תגידו – יופי, ספרי לנו משהו שלא ידענו, קשים ומרים הם חייו של כוכב – אבל מדובר כאן בהרבה יותר מתסמונת "יודה, תגיד להם שיפסיקו לצלם אותי". כל זאת מהסיבה הפשוטה שג'רוויס קוקר מחזיק בתכונה רבת משמעות ולא נפוצה ביותר בתעשיית השואו-ביז, להלן – אינטליגנציה. הברק של קוקר הוא מה שאפשר לו לנסח מניפסטים קולעים, שנשמעים מושחזים ושנונים עד לשנייה זו, והוא גם מה שהפך אותו למרואיין כה שובה לב ומסקרן ב-"Live Forever", אבל שימו לב: לשחק על שני המגרשים – היוצר הפועל והמבקר המודע – בעת ובעונה אחת, זה מתכון בטוח לאומללות קשה מנשוא. יכולת התנסחות, ראייה רחבה – אלו לא תכונות שהכוכב הממוצע, מוכשר ככל שיהיה, מצויד בהן לרוב, ולא נראה שאלה דברים שהקלו על קוקר את החיים – למעשה, ההפך.

חשוב להתעכב על צילום אוויר שכזה, רדוד ככל שיהיה, לפני סקירת האלבום החדש של קוקר, כיוון שמטען השנים שחלפו מלווה את האלבום הזה בכל שנייה. ארבע שנים אחרי הפסקת הפעילות של פאלפ, לא צריך יותר משמו של האלבום החדש – "ג'רוויס" – כדי לנחש כמה רב רצונו של קוקר להשתחרר מזיכרונות קדומים שחוצצים בינו ובין הכאן ועכשיו. מה לעשות, טאף לאק - אי אפשר להגיע בתור גיבור של עשור אחד לעשור שני ושהשטח יהיה נקי ופנוי. מבטים מצפים סטייל "קוקר חוזר", לצד נחירות בוז שעיקרן הביטוי הכואב "לא רלוונטי", ממלאים כל חלקה טובה ברעש מתעתע שקשה להתגבר עליו. אבל במפתיע או שלא במפתיע, תלוי את מי שואלים, האלבום החדש, "ג'רוויס", מצליח לסלק את רעשי הרקע בעזרת תכונת פלא משונה: שירים מעולים.

כן, זו לחלוטין השורה התחתונה – האיש היה ונשאר כותב שירים מחונן. מה מחונן, בחסד. אל תטעו, הוא רחוק שנות אור משיאיו המילוליים, אלו שסללו המנונים כמו "Do you remember the first time" האקסטטי או "Help the aged" הפוצע. אבל באופן מוזר, דווקא נמיכות הרוח הזו מדגישה עד כמה קוקר הוא חיית אולפן מיומנת בכל אספקט: הפקה עשירה ומדויקת, מינון נכון של גיוון סגנונות עם שמירה על אחידות צליל מרשימה, ומעל הכל – הקול. ג'רוויס קוקר ניחן בשילוב המנצח של הרוח והחומר, כלומר – הבנה מוחלטת של אמנות הגשת הטקסט בצירוף איכות קולית נדירה, מה שמאפשר לו להישמע עמוק וכן כל הדרך: בין אם מדובר בשורות מופרכות כמו "Fat children took my life", או בהרהור מתמיה כמו "It's the same - from Auschwitz to Ipswich". כשהוא מגיע לשיר שכתב לאלבומה של ננסי סינטרה מ-2004, זה נעשה ברור לחלוטין:"Baby's coming back to me", שיר שנשמע בביצועה של סינטרה כמו עוד שיר כיסופים מתוק ועשוי היטב, רק חיכה ליכולת הקוקרית המיוחדת במינה (והבריטית ביותר, אם לעזוב את גינוני הפי.סי בצד הדרך): להגיד את הדבר והיפוכו בכל רגע נתון. רק יכולת כזו מסוגלת לנער את מצע הקיטש, ולגרום לשיר להפוך לספק חלום דובוני-אכפת-לי, ספק הספד מדכא ששר פסיכופט לאהובתו, בעת שהוא משסף את גרונה. וזיקוק מושלם שכזה של אירוניה, לא רבים מעבירים בחן כמו ג'רוויס קוקר. וולקאם בק, או דיר.