אליס בארץ הזוועות

אליס סיבולד היתה נערה די רגילה בהתחשב בבית בו גדלה: בית שבו אין הפגנות חיבה וכל אחד ספון בחדרו. ילדותה עברה עליה בפחד מפני התקפות החרדה של אמה, בהן טיפלה יחד עם אחותה. כבר בגיל שש אמרה לה חברה שהיא מוזרה, ומאז היא רק הקצינה. המעבר לקולג' איפשר לאליס להיות מי שהיא, רחוק מאמה, מאביה השתקן ומאחותה. אבל אז, ביום האחרון ללימודים של שנתה הראשונה בקולג', היא נאנסה באכזריות על ידי גבר זר בפארק סמוך למעונות.

אליס מתארת ביד אמן את האונס שעברה כשהיתה בת 18, ואת השינוי שעברה בעקבותיו. היא מתארת אותו בגוף ראשון, בדייקנות ובמילים לא קלות מתחילתו ועד סופו. משם מתחילה מסכת חיים שונה לחלוטין ממה שהיתה יכולה לדמיין לעצמה שעות ספורות קודם.

לאליס היה מזל – כי האנס לא רצח אותה, ובעיקר כי היא נתקלה בו שוב, ברחוב, ובקור רוח הביאה ללכידתו. היה לה מזל כי היו לה תומכים – חברים ומרצים שליוו אותה בכל התהליך. היה לה מזל גדול עוד יותר, שהיא היתה עדה מצויינת. כמו נס רפואי, אליס נחשבת להצלחה משטרתית. האנס נלכד, הורשע ונידון לעונש המירבי הקבוע בחוק.

רוב מקרי האונס לא מסתיימים כך. לא בארצות הברית ולא בישראל. קורבנות אונס שנאנסו על ידי אדם זר בדרך כלל לא מצליחות לשחזר את מראה התוקף, אם מהנסיבות ואם מההלם. לכן קשה למשטרה ללכוד אותו; לכן רוב המקרים נשארים לא פתורים. מקרי אונס רבים הם בכלל סיפור אחר – הקורבן נאנסת על ידי אדם המוכר לה, או אפילו קרוב משפחה. במקרים כאלו, המשטרה לעתים כלל לא מעורבת. נשים שנאנסו מסתובבות עם בור גדול שאחריו העולם נחלק לשניים – אלה שאפשר לבטוח בהם ואלה שלא. לא כל גבר הופך באופן מיידי לכזה שלא ניתן לבטוח בו, נכון, אבל רובם. העולם נחלק לשניים גם מבחינת התגובה לסיפור: אלה שנרתעים ואלה שלא.

אני לא מצליחה לדמיין איך מגיבות קורבנותיו של האנס הסדרתי בני סלע כשהן מתעוררות בשישי בבוקר ושומעות שהוא הצליח לברוח מהמשטרה. ההבטחה כי האנס מאחורי סורג ובריח איפשרה לאליס להמשיך לחיות, גם אם לא בצורה מיטבית. במהלך הספר, בזמן שאליס בטוחה שהאנס נמצא במעצר, היא פוגשת אותו ברחוב. אותו מעט ביטחון שהיה לה מאז לכידתו מתערער. כל הדימוי של העולם הבטוח שבנתה לעצמה בראש מתמוטט. כך, ניתן לשער, משפיעה הבריחה של סלע על קורבנותיו. אותו פחד קיומי, שהודחק בשנים האחרונות, חזר.

אני הותקפתי כשהייתי בת 16. אני לא מרבה לדבר על זה; אותו בחור, שאת שמו טרחתי להשכיח מהזיכרון, פרח כלא היה. אבל הפחד הצרוף הזה, הטירוף של "איך אני עושה שזה לא יקרה לי שוב", טבוע בי עד היום. הספר הזה, שאותו קראתי בנשימה אחת, בגמיעה, הזכיר לי את התקיפה הקלה (יחסית) שאני עברתי, העלה בי את הזיכרון הנורא, של הפחד וחוסר האונים, וחידד את התחושה שלי באמת היה מזל. כמה העולם נראה אחרת אחרי שעוברים כזו חוויה נוראית, שאני ניצלתי ממנה. איני יודעת אם, חס וחלילה, הייתי נאנסת באותו לילה הייתי יכולה להיות חזקה ונחושה כמו המחברת.

ביום שבת חל ברחבי העולם יום האישה הבינלאומי. אני מכירה קורבנות אונס, קורבנות של הטרדה מינית ותקיפה. חלקן שותקות, חלקן לא. אבל לכולן, ולכולם, הספר הזה הוא חובה. הטאבו, למזלנו, נשבר בשנים האחרונות, אך כדי למגר אלימות כלפי נשים דרושות עוד אליס סיבולדיות רבות שיקומו ויספרו את ההתמודדות שלהן בשפה ברורה ובקול רם.

"היה לך מזל", אליס סיבולד (ספריית מעריב)