וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון

27.11.2006 / 11:27

איווי, מורה למשחק ואם חד הורית, מנסה לשכוח את העבר ואת החלומות שחלמה בגיל 18. "תמימות" מאת קתלין טסרו

יש להודות שזאת היתה טעות להגיש יין במפגש של יום חמישי בסדנת המבוגרים לדרמה ושירה. חשבתי שזה ישפר את מצב הרוח וישחרר את הנוכחים.
מר ה?ייסטינגס באמת השתחרר עכשיו. למען הדיוק, הוא שיכור.
הוא החליט לדקלם את "ארץ השממה".
שוב.
הוא מקריא אותו בכל שבוע. לדעתו זה השיר הטוב ביותר שנכתב, ואי אפשר לקרוא אותו יותר מדי פעמים. אחדים מאיתנו חולקים עליו. אך הוא חסין בפני כל הצעה להרחבת האופקים הפואטיים שלו.
אז אנחנו יושבים, שמונה אנשים, בעליית הגג של מרכז הספרות העירוני, במעגל של ספות עתיקות וכיסאות עץ, עם נוף של גגות לונדון, ומקשיבים להקראה המפורסמת של מר הייסטינגס.
אור הניאון מרצד, המאוורר שורק, ובחוץ הגשם מכה ללא הרף בחלונות המלוכלכים. מתחתינו הרחובות הצרים והשדרות הרחבות של קובנט גרדן מובילים מציון דרך תיאטרוני אחד לאחר; על פני התיאטרון המלכותי והליסיאום, דרך קהל עשיר ואלגנטי הממתין בתור לבכורה ברויאל אופרה האוס. הם מתפתלים דרך תיאטראות וינדהאם, גאריק והדוכס של יורק; מתכווצים לכדי סמטה צרה ואפלה בין וודוויל לא?ד?לפי, שבה עומדים בפתח פועלי במה ונערות מקהלה, מעשנים סיגריה רגע לפני שהמסך עולה, ולא מודעים לכך שהופעה מרשימה אחרת כבר החלה.
מר הייסטינגס הוא חסיד גדול של ר´ מתגלגלת. הוא גורם לג´ון גילגוד להישמע כמו גרסה מוקדמת של "גברתי הנאווה". והוא אינו חושש מן הצרחה המוזרה שנשמעת, כשהוא מגביר את קולו בכל פעם שהוא מתלהב ממילה. לרגע קט חשבתי שיש איזשהו היגיון בצורת ההקראה שלו. טעיתי.

אפריל הוא האכזרררררר בירחים, מצמיח
לילכים מן הארץ המתה, מערררררב
זיכרון ותשוקה, מעוררררר
שורשים קהים במטרות אביב.
קלייב קל?רפ?לט, ששערותיו השחורות והדקות עמדו בפגעי הזמן טוב יותר מפניו, מנסה למלא את כוסו. מר הייסטינגס יורה לעברו מבט. קלייב נעמד מולו — אפילו מרחיק לכת עד כדי נחירת התרסה. עיניו של מר הייסטינגס מתרחבות — בדומה לדרקולה המהפנט בתולה.
קלייב חוזר בו.
והקריאה ממשיכה.
צליל קריאתו הרועמת וחסרת התכלית של מר הייסטינגס בשילוב החום המחניק של החימום המרכזי מעניקים תחושה מרדימה כמעט. דפיקות לבי מאיטות, נשימתי הופכת כבדה. ואני מתחילה להרהר...
לפתע דממה.
אני שמחה.
מר הייסטינגס פורץ בבכי. הוא מקנח את אפו במה שנראה לו כממחטה שלו, אף שבעצם מדובר בכפפת הצמר החורפית של גברת פאט?ל. היא מנומסת מכדי להעיר לו ומחייכת בעצבנות בזמן שהוא מוחה את מצחו ודוחף את הכפפה אל כיס חולצתו.
הגיע הזמן להתערב.
"זה היה מאוד יפה! ממש מרגש! נכון שכולכם מסכימים?" אני מביטה סביבי בחדר. צליל קולי מעיר את האחרים, שמגיבים כמו קבוצה של חיות לילה שנלכדו באור פנס. "אתה קורא כל כך... כל כך ברור, מר הייסטינגס, ואני בטוחה שנתת השראה לכולם כאן."
הנהונים אחדים, אפילו כמה רחשים מועילים.
אני לוקחת את המיקרופון. "ועכשיו, אולי ניתן הזדמנות למישהו אחר? אולי אתה, בריאן?"
חיוכו של מר הייסטינגס מתפוגג. "אבל עדיין לא גמרתי! יש עוד שנים-עשר עמודים!"
אני סופרת בראשי עד שלוש. "כן, זה נכון, אבל מדובר בשיר מאוד ארוך, ויש לנו הרבה משתתפים כאן היום. אני חושבת שעדיף לקצר כדי לתת לכולם הזדמנות להתבטא. אחר כך נוכל לחזור לאליוט, אם יישאר זמן." אני מתבוננת בבריאן בתקווה. "מה הכנת לנו להיום?"
"לא מפסיקים את אליוט!" הוא מגיב קשה על העניין הזה. "כל המשמעות של היצירה תלך לאיבוד! תתפרק! היכן הייתי?" והוא מאיץ ומרים את קולו:

מה השוררררשים הנאחזים, מה הענפים הצומחים
באשפת האבנים הזאת? בן-אדם,
נבצרררר ממך לדעת, או לשער, כי ידעת רק
תל צלמים נתוצים...
"מר הייסטינגס, בבקשה!"

ואראה לך דבר מה שונה
אם מצלך בבוקר, פוסע אחריך,
ואם מצלך בערב, עולה לקרררראתך;
אראה לך פחד בחופן עפר.
"בבקשה, מר הייסטינגס!"
זה בטח היין.
בדרך כלל אני יודעת איך לטפל בבני שמונים מרדנים. בשלוש השנים שבהן אני מלמדת שיעורי ערב במרכז הספרות העירוני, הצלחתי להתגבר על עשרות תימהונים וההתפרצויות האמנותיות שלהם בעזרת יותר מקומץ מחמאות ולפעמים דפיקה קטנה על השולחן. אבל תוסיפו קצת אלכוהול, והם הופכים ערמומיים. רגע אחד הם מנצלים את האהדה שלך, ורגע לאחר מכן הם עושים את עצמם חירשים.
"מר הייסטינגס," אני מרימה את קולי בטון מאיים (עד כמה שאני מסוגלת להיות מאיימת), "מספיק!"
הוא שולח אלי מבט זועף.
"בבקשה, בריאן..."
"איפה הממחטה הזאת? לעזאזל!" מר הייסטינגס הודף את גברת פאטל. "אני מאוד מקווה שאת לא יושבת עליה."
היא ממלמלת מילות התנצלות.
אני מפנה את תשומת לבי לבריאן, בחור צעיר גבוה ורזה שעובד בדואר. בריאן ביישן במקצת ועדיין לא קרא דבר בחוג. אני רואה שהוא ממשש פיסת דף מצולמת ומקומטת ומסדר את העניבה שלו.
"כן?" אני מחייכת בתקווה, "מה יש לך כאן?"
"טוב." הוא קצת כפייתי. "אה אה אה אה! זה כלום, באמת." ובקול צווחני: "רק קצת אמילי דיקינסון."
"אלוהים אדירים!" לוחש מר הייסטינגס.
דוריס דל אנג´לו נכנסת לתמונה. "אני מעריצה את דיקינסון!" היא מעיפה מבט אל עבר מר הייסטינגס, שמוזג לעצמו כוס נוספת של יין בורדו מהשולחן שלפניו, מתעלם מקלייב ומכוסו הריקה ומביט בשדיה, שיש לציין שהם ממש מדהימים. היא בת קרוב לשבעים אך אינה מתביישת להראות אותם במחשופים רחבים ומחמיאים. יש להם תמיד מקום מרכזי בדינמיקה הקבוצתית. היא מרימה אותם בביטחון. "אני מתה לשמוע את השיר הזה."
האם עלי לנסות להרחיק את היין ממר הייסטינגס? אני מדמיינת את עצמי מפילה את הזקן לרצפה. אולי בכל זאת עדיף שינוי טקטי של מקום הבקבוק. ואז אני שמה לב שהוא גמר אותו.
לא מפתיע.
בחזרה לבריאן. "אל תהיה ביישן. כל אחד צריך להתחיל מתישהו."
הוא מחייך. "אני חושב שאעדיף לעמוד."
הוא נעמד באומץ, אך שניות אחדות אחר כך ברכיו נכנעות והוא נוחת על מושבו.
"טוב, כן, זה קצת מפחיד לעמוד וגם לקרוא בפעם הראשונה. נכון?" (הטריק הוא להשתמש במצבים האלה בצורה קונסטרוקטיבית.)
"אה אה אה אה!" הוא היסטרי. ידיו רועדות.
"אולי פשוט תנסה בישיבה?" אני מציעה. "פשוט תירגע. זה עוזר."
הקבוצה מחכה בעוד בריאן אוזר אומץ.
אם אני יכולה למנוע מלב אחד להישבר...
"לעזאזל!" מר הייסטינגס תופס את ראשו בשתי ידיו.
"בבקשה תמשיך, בריאן. אתה מקריא נפלא."

חיי לא יהיו לשווא,
אם אני יכולה לרכך כאב בחי אחד [אה אה אה]
או לקרר כאב אחד,
או לעזור לאדום-חזה מתעלף [טיק מוזר מתפתח בעין הימנית]
לשוב אל קנו
חיי [אה אה אה] לא יהיו לשווא.
הוא עומד להקיא או להתעלף.
"מצוין בריאן! באמת, קראת את זה טוב מאוד."
דוריס מוחאת כפיים, החזה שלה מתנועע בהתלהבות. "כל הכבוד, בחור!"
מחיאות כפיים לא ממש סוערות נשמעות מכל חלקי המעגל. בריאן מצחקק ומסמיק.
"ואיך זה נשמע לך?"
"המממ... מיוחד."
"גם לי זה נשמע מאוד מיוחד!" מר הייסטינגס רוקע ברגליו.
"מר הייסטינגס..."
"לעזאזל עם אמילי דיקינסון!" הוא פונה אל הדלת, מתנודד כמו מ?לח בים סוער. "ולעזאזל עם כולכם!" הוא נשען על המשקוף ומסתובב. "לא חציתי את כל לונדון כדי לשמוע את השטויות של אמריקאית קטנה ומורבידית! לילה טוב!"
לא ממש ברור אם ההצהרה הזאת מתייחסת לאמילי דיקינסון או אלי, אבל על קצה לשוני עומד המשפט שגם ת"ס אליוט היה אמריקאי קטן ומורבידי.
אני מבחינה בכתם רטוב על הספה. גברת פאטל, הדרוכה תמיד לכל רגע מביך, מכסה אותו בצעיף שלה.
קולו של הייסטינגס מהדהד במסדרון: "לילה טוב, גבירותי, לילה טוב, גבירותי המתוקות, לילה טוב, לילה טוב!"
בעודי יושבת שם, מביטה בצעיף ובדבר המוזר שמתחתיו, ובידיעה ששאר הכיתה ממתינה לתגובה שלי על ההשתוללות של מר הייסטינגס, המחשבה חודרת שוב לראשי. אני מתחמקת ממנה. בכל פעם שהיא מופיעה אני מדחיקה אותה. אבל הלילה אני לא מסוגלת עוד.
לא לזה ציפיתי.
כאשר עזבתי את עיר הולדתי איד?ן באוהיו לפני ארבע-עשרה שנה כדי להיות שחקנית בלונדון, זה ממש לא מה שציפיתי לו.
ואז אני רואה אותה משתהה בפתח הדלת.
זה נמשך שנייה, והיא נעלמת. אך אין ספק שמדובר בה. והיא מחייכת אלי. אף שהיא בקצה החדר אני יכולה לראות את שפתיה נפשקות ברוך, חיוך קל, נדיב, מתגרה, שכמו מנסה לומר: "אז זה הידרדר לזה...?"
כן, רובי, כן.

"תמימות", מאת קתלין טסרו. מאנגלית: מואיז בן הראש. הוצאת כנרת

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully