אדון עולם

ככל שיותר עיתונאים ישראלים מנסים לפצח את חידת ארקדי, כך הולכת ומתרחקת התשובה. כמעט ולא נותר עיתונאי – החל מאופירה אסייג ועד יאיר לפיד – שלא זכה להתרשם מהאפטר שייב של גאיידמק, ריח שמורגש, דרך צבע החליפה והשיער המוקפד, גם מבעד למסך הטלוויזיה.

מכיוון שלמרות שגאיידמק כל כך מתוקשר ובכל זאת כמעט כל ראיון עימו מוגדר כהבטחה נוספת למצוא את המפתח לאישיותו - הבטחה שמכזיבה שוב ושוב - אפשר לחשוד שיותר מאשר עיתונאים מבקשים לפענח הם מבקשים את קרבתו.

ביאיר לפיד אין צורך לחשוד. אם ירצה, יוכל בעתיד להקים מפלגה בכוחות עצמו. בראיון עימו ביקש להצטיין כעיתונאי. איך היה? מעניין; זה תמיד מעניין לצפות בארקדי. לפי מחיאות הכפיים נדמה שעבור ישראלים רבים, לפחות אלה שמגיעים לאולפנים כאורחים, לצפות בארקדי זה כמו להיות אוהד מכבי תל אביב בכדורסל: אתה תמיד יודע איך משחק הליגה יגמר, ובכל זאת אתה מתרגש מחדש.

דווקא כשהעלה לאולפן את הצד העיתונאי שבו, לפיד תיפקד אתמול על תקן שחקן המשנה. שלל התכונות הטובות של לפיד כמראיין – החדירה האיטית והמנומסת לפרטים אישיים, הנינוחות שהוא משרה והרייטינג של תוכניתו – לא תרמו הפעם דבר. הסיבה היא שגאיידמק מדבר מתוך הקטגוריות בהן הוא בוחן את העולם – ככלי משחק – ולא מתוך הקטגוריות בהן בני תמותה רגילים שופטים את החיים.

כשלפיד ניסה לברר את חשיבות השליטה העצמית לגביו, גאיידמק לא התפתה להתערטל נפשית והתעלם. כשלפיד ניסה לגרום לו להודות בגסות רוחו, גאיידמק התחמק שוב מהדיון על אופיו. זה הם שתקפו אותי ראשונים, השיב. גאיידמק, למען הדיוק, בכלל לא מתראיין. הוא בא, נואם עם קצת הפסקות (השאלות), והולך.

הוויכוח בין תומכיו למתנגדיו לא יתרענן בעקבות התוכנית. מתנגדיו יצביעו על ההון הפתאומי שצבר דרך עסקאות הנשק; סגנונו המשתלח; והאופי של פעילותו הפילנתרופית: בכסף שהשקיע בבתי המלון לתושבי שדרות יכול הרי היה להשקיע במיגון לבתי ספר. מעריציו יאמרו שרק הוא מעניק את מה שהממשלה היתה אמורה לבצע; יזהו בפועלו המשך של הנדבנות היהודית, מעין בבושקה שמתחילה ברוטשילד ומסתיימת בו; ובעיקר יצביעו על החידלון של השלטון הנוכחי לעומת תרומותיו הקונקרטיות. ובכן, גם דמוקרטיה היא בסך הכל השיטה הפחות גרועה מבין יתר השיטות.

כבר כתבתי זאת בעבר, אבל יש לגאיידמק רק נקודת כשל אחת. בעוד שהוא מתייחס לכולנו כפיונים על לוח שחמט, הוא עצמו פיון היסטורי. ביסודו של דבר, גאיידמק מבטא בפועלו תהליך צפוי, שבו המדינות יאבדו ממרכזיותן וחשיבותן כמנהלות חיי התושבים לטובת התאגידים הגדולים ובעלי ההון שהשתלטו על נכסים שהופרטו. מדינת הלאום המודרני היא המצאה חדשה יחסית, מן המאה ה-18, המצאה שהיהודים, מתוקף הנסיבות הטרגיות, הצטרפו אליה באיחור. מה שנראה כתופעה ישראלית מיוחדת – אוי, ארקדי משתלט על המדינה! - היא רק שיקוף בוטה של תהליך שקיעת המדינה המודרנית, תהליך שכבר נחזה על ידי חוקרים בתחום מדע המדינה.

בינתיים, השאלה שמציקה לרבים היא האם אכן יהיה לראש הממשלה. ובכן, לא יהיה. הציבור הישראלי מספיק ממולח כדי לדעת מה אפשר לקחת ולמי אפשר לתת. זה דבר אחד להודות לארקדי, ודבר אחר לחלוטין להחזיר לו תמורה. בעניין הזה גאיידמק עדיין תמים לגבי טיב הישראלים.

לעומת זאת, על השאלה האם הוא בכלל ינסה אי פעם להתמודד אי אפשר להשיב. זאת משום שארקדי לא מתוכנן עד כדי כך. הוא עצמו אמר שכניסה לפוליטיקה אינה מעניינו בקרוב, אם כי התהדר בכמות המנדטים שישיג ולא פסל זאת על הסף. בעניין זה הוא דובר אמת. כמו רבים מהמתעשרים באמצע החיים מהותו היא לשחק בחיים וליהנות מהם.

בהנחה שהחקירה נגדו תעלה חרס, אם יתחשק לו, ירוץ; אם לא, יפעל מבחוץ. לכן הוא מרשה לעצמו להתבדח על חשבון שמו של אולמרט – "30 שנה הוא בפוליטיקה ואף אחד לא יודע איך הוגים את שם משפחתו". ולכן הוא מרשה לעצמו "להתנצל בפני העם היהודי על כך שהוא לא נותן בסתר". מגוחך ככל שישמע, אני שוב מאמין לו. מדוע שיכזב? כשאדם הופך בן רגע לעל-אדם הוא מוטרד פסיכולוגית. הפיתרון הבטוח הוא להאמין בהשגחה אלוהית. עכשיו גאיידמק מאמין שמוטלת עליו החובה לעזור לנזקקים, וזה טוב ליהודים. כשירגיש שהמדינה מתנכלת לו, הוא גם יסגור את הברז. על השאלה האם גם זה יהיה טוב ליהודים, אוכל לענות רק כשגם עליי יפלו קטיושות וקאסמים. החידה של גאיידמק לא נפתרת כי אין פה פאזל להרכבה. הבנאדם עושה מה שבא לו כי זה מה שהוא יכול.