איז נייס

ארבע שנים ועשרה חודשים לאחר שסיים את לימודיו בקולג', סשה ברון כהן מצא עצמו יושב על חוף ים בתאילנד. הוא בדיוק חזר מחתונת אחיו באוסטרליה, והיה מרושש ומדוכדך מעתידו המקצועי. אל מול הים הוא הירהר בכך שנותרו לו חודשיים עד שיפוג האולטימטום שהציב לעצמו בתום לימודיו. הוא קבע אז שאם בתוך חמש שנים לא יצליח להתפרנס ממשחק ומהופעות כקומיקאי, ייצא לדרך חדשה בחיים.

"שקלתי להישאר בתאילנד, כי היו לי שם חיים טובים בדולר וחצי ליום", אמר באחרונה בראיון למגזין "רולינג סטון", אבל בדיוק אז צילצלה הסוכנת שלו והציעה לו לחזור מיד לאנגליה כדי להשתתף באודישן לתפקיד בתוכנית הסאטירה הלילית "The 11 O'Clock Show". "אני זוכר שאמרתי לה שאני לא בטוח אם אני רוצה לחזור. כל כך הרבה פעמים קיבלתי תשובות שליליות, שלא ידעתי אם זה שווה את זה".

כפי שחזה, התגובות לאודישן שלו לא היו נלהבות במיוחד. בצעד אחרון של ייאוש, הציג ברון כהן לצוות התוכנית קלטת וידאו שבה הוא מגלם את דמותו של אלכסיי קריקלר - אביו הרוחני של העיתונאי הקזאחי הגזען והאנטישמי בוראט, גיבור הסרט שיעלה מחרתיים על המסכים בישראל. הצעד הזה הוכתר בהצלחה. חברי הצוות צפו בברון כהן, כשהוא משתולל בדמותו של אלכסיי קריקלר בכנס תמיכה בציד שועלים שהתקיים בהייד פארק בלונדון, והודיעו לו מיד שקיבל את התפקיד.

עד מהרה הוא החל להציג בתוכנית הלילה הבריטית מערכונים קצרים בכיכובו של עלי ג'י, מראיין לבן עור בעל שאיפות ראפריות-גנגסטריות, שמתקיף את מרואייניו בשאלות מטופשות שגורמות להם לצאת בהצהרות מטופשות עוד יותר. עלי ג'י כבש את מסכי הטלוויזיה בבריטניה, ומאוחר יותר בארצות הברית, ושם קץ לתקופה הקשה ונטולת המזומנים של ברון כהן. היום, שמונה שנים לאחר אותו אודישן גורלי, ברון כהן נמצא במרכזו של הוריקן תקשורתי, שאפילו הוא לא חזה את עוצמתו.

"בוראט", שיצא להקרנות מסחריות בארצות הברית בתחילת החודש, זוכה לביקורות מהללות ושובר קופות ברחבי העולם. מבקרים טוענים שזה הסרט המצחיק ביותר שעלה על האקרנים זה זמן רב, וקובעים שברון כהן הוא גאון קומי. במקביל, מתחולל ויכוח סוער סביב הגזענות, האנטישמיות, ההומופוביה והמיזוגניה העולות מן הסרט, וכמה ממשתתפיו כבר הודיעו שיגישו תביעות משפטיות על פגיעה בשמם הטוב. אולם ממשלת קזחסטאן, שנעלבה מדמותו של הכתב המשופם, טענה שהוא מוציא לה שם רע ואף איימה לתבוע אותו, שינתה לבסוף אסטרטגיה והודתה לו על שהצליח סוף סוף להוציא את המדינה הזאת מהאלמוניות שהיתה שרויה בה.

כנהוג, כשסרט חדש מגיע לבתי הקולנוע, יוצא הכוכב הראשי לסבב ראיונות במסגרת מסע יחסי הציבור לסרט. "הם התחילו מבקשים ממני טובות", אמר ברון כהן, בראיון ל"אנטרטיינמנט ויקלי" בתשובה לשאלה כיצד משפחתו מתייחסת אליו מאז שנהפך לכוכב קולנוע. "אמא שלי רוצה כובעון יפה, הבן שלי הויליוויס, בן 12, רוצה בשר משומר לאכול, והבן שלי, בן 11, בילאק, רוצה סקסי-טיים עם לינדזי לוהאן. מובן שלא כל אלה אפשר, אבל אני לקוות שבשביל אמא שלי אמצא את הכובעון בקרוב".

תשובה משונה? זה מפני שברון כהן מעניק את כל ראיונותיו לתקשורת בתור בוראט. הוא מניח לכתב הקזאחי לענות בלשונו המשובשת ולהפגין את דעותיו המפוקפקות מוסרית, ובכך משיג שתי מטרות: הוא מעצים את מעמד כוכב הקאלט שכבר נוצר לבוראט, ובה בעת מצליח להסתתר בעצמו מאור הזרקורים. לאורך השנים נמנע ברון כהן מלהעניק ראיונות עומק לתקשורת. הוא אמנם הבליח מדי פעם בדמותו ובקולו שלו, אבל לראיונות קצרים בלבד, שבהם דיבר בעיקר על "המופע של עלי ג'י".

מה בכל זאת ידוע על חייו האישיים של ברון כהן? ובכן, כמקובל, נפתח בזווית הישראלית-היהודית. אמו היתה ישראלית שהיגרה לבריטניה, מורה לתנועה שהתחתנה עם בעל חנות לבגדי גברים בכיכר פיקדילי בלונדון. ברון כהן, בן 35, הצעיר מבין שלושה בנים, גדל בבית שקיים אורח חיים יהודי דתי, ועד היום הוא שומר שבת ומקפיד לאכול אוכל כשר בלבד. אחיו, ערן ברון כהן, מוסיקאי ודי-ג'יי שהופיע בכמה מהמועדונים הנחשבים ביותר בלונדון, כתב את המוסיקה לסרטו האחרון של האח הצעיר.

כמה מבני משפחתם של סשה וערן מתגוררים בישראל. בראיון הנדיר שהעניק החודש ל"רולינג סטון" סיפר ברון כהן שסבתו, בת 91, חיה בחיפה. היא צפתה בסרטו החדש בהקרנת חצות והתקשרה אליו נרגשת בארבע לפנות בוקר כדי להחמיא לו על הסרט ולנתח עמו סצינות נבחרות מתוכו.

ב-1989 הגיע ברון כהן לישראל במסגרת פעילותו בתנועת הנוער הציונית "הבונים דרור", ובילה שנה בקיבוץ ראש הנקרה. שיירים מהתקופה הזאת פזורים לכל אורכו של סרטו החדש: כאשר בוראט מפטפט בשפת אמו עם הסובבים אותו, מתברר שהקזאחית שבפיו אינה אלא עברית, שבה משובצות מדי פעם מלים בפולנית. צופים ישראלים בסרט יופתעו לגלות ששליטתו של ברון כהן בסלנג ישראלי מרשימה (באחת הסצינות, למשל, הוא רץ במהירות במסדרון ומעיר משהו על "אחותו הצולעת" של מישהו).

כבר בילדותו הופיעו סימנים ראשונים לקריירה העתידית של ברון כהן. הוא העריץ את סדרת סרטי "הפנתר הוורוד" בכיכובו של פיטר סלרס ואת חבורת "מונטי פייתון", ופיתח חיבה מיוחדת לראפ. יחד עם כמה מחבריו - גם הם יהודים לבנים בני מעמד הביניים, שהאמינו שהתרבות השחורה שהם מחקים היא מאוד, אבל מאוד, מגניבה - הוא הקים חבורת ברייקדאנס, שהופיעה בין היתר בחגיגות בר מצווה. "מגיל 12 אמא שלי היתה לוקחת אותנו בוולבו שלה. מאחור היה לנו משטח לינוליאום, ובאמצע החורף היא היתה מסיעה אותנו לקובנט גארדן, ואנחנו היינו פורשים את הלינוליאום על הרצפה ומתחילים לרקוד ברייקדאנס", סיפר בראיון ל"רולינג סטון".

אף שהוא עצמו לא ידע על כך אז, בתקופה האוניברסיטאית שלו המשיך ברון כהן לפתח את שתי דמויות האלטר-אגו שלו, עלי ג'י ובוראט. את לימודי ההיסטוריה באוניברסיטת קיימברידג' הוא קינח בעבודת גמר שעסקה בברית שבין השחורים ליהודים בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח בשנות ה-60. העיתון הבוסטוני "כריסטיאן סיינס מוניטור" שלח באחרונה נציג מטעמו לפשפש בספריית האוניברסיטה שבה למד ברון כהן, כדי לאתר את העבודה. מתברר שלצורך העבודה טס ברון כהן לאטלנטה, ריאיין פעילים שחורים ויהודים, והתרשם מאוד מיכולתו של כור ההיתוך האמריקאי. עלי ג'י עצמו יצר מאוחר יותר היתוך מעין זה, וההשתאות אל מול ריבוי הזהויות השוכנות יחד באמריקה הוביל למסעו ההזוי של בוראט בארצות הברית.

התפתחות חשובה נוספת בימי קיימברידג' היתה ההתנסויות הראשונות של ברון כהן בפיתוח דמויות. הוא שיחק באותם ימים בכמה מחזות (בין היתר ב"כנר על הגג" ו"סירנו דה ברז'רק"), אבל נהנה במיוחד מהדרכים המקוריות שהמציא כדי להיכנס לנשפים מיוחדים שהתקיימו בקמפוס, כאלה שהכניסה אליהם עלתה לא פחות מ-120 ליש"ט לאדם.

"התחלתי לפתח דמויות גם כדרך להיכנס למקומות בלי לשלם... ניסיתי להכניס את עצמי ואחרים, ולשם כך העמדנו פנים שאנחנו הלהקה שצריכה לנגן, או משהו כזה", סיפר ל"רולינג סטון". "אני זוכר שכשהגעתי לניו יורק, בגיל 23, זה היה דבר כיפי. אני וחברי היינו טוענים שאנחנו סדרנים או סוחרי סמים, וככה נכנסנו למועדונים".

לאחר שסיים את לימודיו עבד ברון כהן בכמה הפקות טלוויזיה בריטיות, עד שהתגלגל לאותו אודישן גורלי שהחזיר אותו מתאילנד ונתן לו את ההזדמנות להיכנס לנעליהם של עלי ג'י ושתי הדמויות שהצטרפו לתוכנית מאוחר יותר, בוראט וברונו, כתב האופנה האוסטרי (הומו שלדבריו משתרבבות ללא הרף עמדות נאציות).

באחרונה פורסם כי ברון כהן, המאורס לשחקנית האוסטרלית איילה פישר, כבר חתם על חוזה לסרטו הבא, בסך 42.5 מיליון דולר, עם אולפני יוניוורסל ופוקס המאה ה-20. ברון כהן מכחיש את הסכום הזה, ובניגוד לפרסומים מצהיר שעדיין לא הוחלט אם ברונו אכן יככב בסרט, ואם הסרט יתבסס על תסריט מלא, או כמו "בוראט" ישלב אלמנטים של סרטים דוקומנטריים ומוקומנטריים. למרות זאת, נראה שהאוסטרים בהחלט כבר יכולים להיכנס לכוננות ספיגה.

באחת הסצינות בסרט "בוראט" נכנס העיתונאי הקזאחי לזירת רודיאו בסאלם, וירג'יניה, כשהוא חובש כובע בוקרים ולבוש חולצה הנושאת את הפסים והכוכבים של דגל ארצות הברית. הוא מברך את באי האירוע, מציג את עצמו ומביע תמיכה במדיניות ארצות הברית בעיראק ("אנחנו תומכים במלחמה שלכם בטרור!"). הוא לא מפסיק להלל את מעשיו של הצבא האמריקאי בעיראק, עד שלבסוף הוא מכריז: "הלוואי שג'ורג' בוש ישתה את דמם של כל גבר, אשה וילד בעיראק!" הקהל מריע. רק לאחר שבוראט מתחיל לשיר את ההמנון הקזאחי, על פי הלחן של ההמנון האמריקאי, עולות מהיציעים קריאות בוז עצבניות.

"אם בוראט והצוות שלו לא היו נמלטים מהזירה, היתה פורצת מהומה. היו הורגים אותם במקום", אמר אחד הנוכחים באירוע למקומון "The Roanoke Times". "אם הוא היה נשאר שם עוד דקה אחת, אני חושב שמישהו היה יורה בו", אמר אדם אחר. התקרית הזאת לא היתה חריגה בעת צילומי הסרט. בוראט הצליח להרגיז רבים מהאנשים שנקרו בדרכו ונפלו קורבן למהתלות שלו, וכמה מהם אף הגישו נגדו תביעות משפטיות בטענה שניצל אותם ופגע בשמם הטוב.

צוות ההפקה הבין כבר לפני תחילת הצילומים כי עליו לנקוט כללי זהירות שונים, לא כולם נועדו להגן על ברון כהן. כ-20 אנשי הצוות שהתלוו לברון כהן במסע נדרשו לשמור על פני פוקר בזמן הצילומים, והתבקשו שלא להסגיר אף חיוך או הבעה שעלולים לרמז כי זו מהתלה. לעתים הם גם נאלצו להזדהות בשמות בדויים. לפי דיווחים שונים, נבחרו אתרי צילום בעיקר בדרום ארצות הברית, באזורים שבהם חדירת הטלוויזיה בכבלים נמוכה יחסית, ועקב כך קטנים הסיכויים שמישהו יזהה את בוראט. במקביל, צוות ההפקה אימץ את שיטת "צלם וברח", והקפיד לעזוב כל מקום שבו צולמה סצינה במהירות האפשרית, כדי להימנע מעימותים.

כלקח מימי עלי ג'י, היה ברור לצוות ההפקה שבוראט עלול להרגיז הרבה אנשים ולהוליד תביעות משפטיות, ועקב כך הם הצטיידו מראש בחוזים מיוחדים, שעליהם נדרשו לחתום כל מי שהסכימו להצטלם לסרט. ככל הנראה, החוזים לא פירטו את המטרה האמיתית של הצילומים, ובכל מקרה, כפי שבדרך כלל קורה עם חוזים כאלה, רוב המצולמים כלל לא טרחו לקרוא את האותיות הקטנות.

בפרויקט מיוחד של אתר האינטרנט "סלון", שמנסה לאסוף כמה שיותר עדויות על האופן שבו צולם הסרט ועל חוויית הצילומים, מעיד אחד המשתתפים כי עד לרגע הצילומים ממש הסתירו אנשי הצוות את בוראט, כדי להפחית את הסיכויים שמישהו בסביבה יזהה אותו.

כדי להגביר את אמינותה של דמות הכתב הקזאחי, ובהתאם למנהגו להסתתר מאחורי הדמויות שלו, ברון כהן לא פשט מעליו את דמותו של בוראט גם ברגעי משבר, כולל בזמן מעצרים והיתקלויות עם המשטרה ועם האף-בי-איי, שבאו לרחרח סביב צוות הצילומים. "בפעם הראשונה שנעצרתי על ידי המשטרה חשבתי לעצמי 'מה עלי לעשות?', מכיוון שהייתי רחוק מהצוות", סיפר ברון כהן ל"רולינג סטון". "ואז חשבתי, 'לא יכול להיות שקיים חוק האוסר לפנות לשוטר בקול מוזר".

"אנטרטיינמנט ויקלי" דיווח כי ברון כהן גם התעקש להצטייד בשפם אמיתי - שלגידולו נדרשים שישה שבועות - ואף הקפיד שלא לכבס את החליפה האפורה של בוראט, כדי שתפיץ סביבה "ניחוחות של זרים".