העשב המתוק

הספר 'עשבי פרא' נפתח בהתנצלות. בהקדמה לספרו כותב המחבר, מייקל קנינגהם, שספרו אינו ממש מהימן מבחינה היסטורית. והוא גם לא ממש בדיה. "הספר נמצא אי שם בין שני הקטבים הללו. הוא מדויק למחצה." מדוע סופר נדרש להתנצלות שכזו? האם הוא לא סומך על קוראיו או שהוא לא סומך על כתיבתו? במקרה של קנינגהם ההקדמה נחוצה לא בגלל שהספר הוא כמעט בדיוני, או בין הבדיוני להיסטורי, אלא בגלל שהוא לוקח את הבדיוני צעד אחד קדימה.

הספר כולל שלושה חלקים נפרדים – 'בלב המכונה', 'מסע-הצלב של הילדים' ו'יופי מדומה' - שבכולן מופיעות דמויות בעלות אותן שמות. בשלושת החלקים מככבים לוקס, קתרין וסיימון. החופש הבלתי מוגבל של הבדיון שמייצר קנינגהם מאפשר לו לנטוע את דמויותיו בשלוש תקופות שונות: מנהטן של תחילת המהפכה התעשייתית, מנהטן של ימינו ומנהטן עתידנית. הזירה הקבועה הזו ממקמת את ניו-יורק גם כחזית הקידמה האמריקאית וגם כאתר מעבדה עליו עורך קנינגהם את ניסוייו בהיסטוריה ותרבות אמריקאית. שלושת החלקים כתובים כל אחד בסגנון אחר, לפי מוסכמות הז'אנר של התקופה אליה הוא שייך: 'בלב המכונה' כתוב במוסכמות הרומן ההיסטורי, בפרוזה דיקנסית עשירה, אנינה ומרוכזת ומתאר את כח הקסם המשתק והמשכר של המכונות החדשות ש'בולעות' את בני האדם לתוכה; 'מסע הצלב של הילדים' מלווה בעלילת מתח סבוכה, מרדף מסמר-שיער אחר כנופיית ילדים אויבי-האומה שמפוצצים את עצמם יחד עם מטרות אנושיות נוספות; 'יופי מדומה' הוא כולו מדע בדיוני ובריאה של עולם חדש, סאטירה על כל נסיון לחשוב על אמריקה כהתגשמותה של אוטופיה.

שלוש הדמויות השזורות בספר כולן מחליפות גיל, צבע ואופי אך ישנה דמות אחת נוספת שמופיעה בכולן וקנינגהם מקפיד לשמור עליה יציבה – דמותו של המשורר וולט וויטמן. בדומה למה שעשה לדמותה של וירג'יניה וולף בספרו 'השעות', מעמיד קנינגהם את ספרו כמחווה ספרותית אדירה ששזורה כולה בדמותו של המשורר הכל-אמריקאי וויטמן. ספרו המונומנטלי של וויטמן 'עלי עשב' מהדהד לכל אורך הספר. דמויות מצטטות אותו, שורות של שיריו נכתבות בגרפיטי ברחבי ניו-יורק והוא עצמו מופיע ו'חונך' את דמויותיו של קנינגהם.

יכולתו של קנינגהם לשלוף את וויטמן מתוך הנפטלין ולהציב אותו עמוק בתוך אמריקה המטורפת של היום ואפילו בתוך זו של המחר פשוט מעוררת קנאה. למה העבר הספרותי שלנו, היהודי והישראלי, לא נוכח ורלבנטי כמו העבר הספרותי האמריקאי שקנינגהם מצליח ליצור? מדוע לא נכתבות יצירות בדיו-היסטוריות (או היסטו-בדיוניות) שכאלו על יוצרים גדולים משלנו? למה נדמה שאנחנו מצליחים להרחיק מעלינו את מה שקנינגהם מבקש לקרב? נראה לי שהרבה יותר קל להחזיר לתחייה דמויות מופת כמו עגנון, אצ"ג ואלתרמן, שחיו ונשמו את אותן הבעיות איתנו אנו מתמודדים היום מאשר להמציא מחדש את וולט וויטמן, משורר הטבע הענק, בלב מנהטן של העתיד.

הרצון של קנינגהם להעמיד מול וויטמן תמונת מראה של אמריקה אז, היום ומחר היא גם ניסיון לחשוף את נימיה הכמוסים של התרבות האמריקאית, שזרעי צמיחתה מכילים את יסודות רקבונה. כאמור, קנינגהם מעמיד את ספרו בין הבדיון להיסטוריה. השילוב הקטלני הזה, בין ז'אנרים ותקופות שונות של אמריקה לצד דמויות קבועות שמתבוננות בעצמן ובתקופתן, מאפשרות לקורא חוויה עזה אותה מעניקה רק ספרות גדולה באמת. ספרות שמכילה גם מבט הגותי על עצמה, תקופתה ומקומה.


"עשבי פרא", מייקל קנינגהם. מאנגלית: כרמית גיא. הוצאת כתר