שתי תערוכות יפהפיות של אמניות אמריקאיות מוצגות כעת במוזיאון תל אביב, תחת הכותרת "מבט אלכסוני". קארה ווקר: "שוויון בקירוב", איליין רייצ'ק: "בבית ובעולם". החיבור בין שתיהן הוא חיבור חכם - עבודותיהן משלימות זו את זו, מבלי לחבל בייחוד של כל אחת מהן.
יש בים סרטן קטן, "סרטן הנזיר" שמו, שסיגל לעצמו תחבולת הסוואה חכמה. הוא מתחבא בתוך קונכיה, מתחפש לצדפה רכרוכית, וכך תוקף את טרפו. קארה ווקר ואיליין רייצ'ק נוקטות בטקטיקה דומה: התחפושת הסגנונית התמימה מאפשרת להן להסתיר מסר נשכני.
קארה ווקר היא אמנית אפרו-אמריקאית בת 32. איליין רייצ'ק, המבוגרת ממנה בכמה שנים טובות, היא אמנית ניו יורקית ממוצא יהודי. לכאורה אין קשר ישיר ביניהן, מלבד השתייכותן למין הנשי, לאומה האמריקאית ולעולם האמנות. ובכל זאת יש ביניהן הרבה מהמשותף. המשותף לקארה ווקר ולאיליין רייצ'ק הוא החתרנות. ווקר עושה צלליות ממגזרות נייר, רייצ'ק רוקמת. כל אחת מהן אימצה לעצמה סגנון הלקוח מעולם עבודות היד הדקורטיביות, והפכה אותו על פיו.
סדרת הדפסי מגזרות הנייר של ווקר מזכירה איורים לספרי ילדים ועיטורים רומנטיים מהמאה ה-19. גברים, נשים, ברבורים. עבדים, שפחות, גברות, אדונים. העלילה נפרשת כמו קומיקס חסר מילים. מרחוק זה נראה תמים, עד שמבחינים בפרטים. ברבור לבן אונס אשה שחורה. שפחה שחורה כורעת מול אדון לבן. אדון עם זין בצורת צוואר ברבור. אשה שחורה עורפת ראשים שחורים, ברבורים לבנים עם ראש אדם שחור שטים באגם.
ווקר משכתבת את ההיסטוריה הרשמית של אמריקה השחורה לשפת סמלים אישית, נגישה לכל אך חתומה בסוד. היא מציירת סיפורי אהבה, תשוקה, אלימות. את הסמלים המוכרים היא משעבדת לעלילה סוריאליסטית, נפתלת, שכולה אמירה על השעבוד: שעבוד למין, שעבוד לאהבה, שעבוד של נשים, שעבוד שחור, שעבוד לעצמי.
בעידן של פוליטיקלי קורקט, ווקר רוצה להיות ילדה רעה. כושית, מינית, מתריסה. באמריקה עיוורת הצבעים לכאורה, המשמרת את הגזענות מתחת למילים הצחות, ווקר מעדיפה לקרוא לילד בשמו. היא קוראת לשחור שחור וללבן לבן, מדגישה את השוני ובכך מגדירה את הזהות. דווקא דרך המדיום הפלקטי, השטוח, השחור-לבן, היא מצליחה לנסח אמירה על התחומים האפורים, על אזור הדמדומים המעורפל. "גיליתי שמותר לי להיות גם שחורה וגם אדם מורכב בו זמנית", היא אומרת.
עבודותיה של איליין רייצ'ק נראות כמו תרגילי רקמה של נערת פנימיה צייתנית. אין כמו הרקמה לסמל את הנשיות הכנועה. מה עשו גיבורות הרומנים של התקופה הרומנטית אם לא לרקום מפיות וגובלנים בהמתנה לאהובן? הנול היה אבזר חובה אצל האחים גרים ואפילו אמא של סיסרא התנ"כי ישבה וחיכתה לו בחלון כשהיא רוקמת לו שלל רקמתיים. בכל טקסט גברי שנכתב על האשה הטווה והרוקמת, שולב הרצון לביית אותה על הגובלן יחד עם פחד קמאי. האשה האורגת מזכירה עכבישה הטווה רשת ללכוד בה את הגבר, האשה הרוקמת רוקמת מזימות. מן הסתם היא חושבת בזמן עבודתה, והלא ידוע שאשה חושבת זה דבר מסוכן.
רייצ'ק ממשיכה את החוט של קודמותיה, ומוסיפה לו קשר עם טוויסט. בתחקיר שתי וערב היא דלתה טקסטים הקשורים בסטריאוטיפים של נשיות, בסטריאוטיפים של גזענות, בסטריאוטיפים של תרבות. כמו קארה ווקר, גם רייצ'ק מוקיעה את הסטריאוטיפים על ידי השימוש המוגזם בהם. את הציטוטים הנבחרים היא רקמה יפה על מפיות, כל כך יפה, שאפילו המורה למלאכה הכי קשוחה היתה מתפתה לתת לה טוב מאוד בלי לבדוק מה באמת רקום שם. העבודות שלה מצליחות להצחיק ולהדהים ברצינות השקדנית, המתוקה שלהן.
שתי הערות סיום:
* חבל שהטקסטים הרקומים של רייצ'ק לא מתורגמים לעברית בתערוכה. מצד שני, בתור פיצוי, מחולקות בחינם חוברות הסברה מושקעות על שתי האמניות, וזה באמת דבר יפה.
* כדי לשמור על שוויון עם מוזיאון ישראל המותקף, הקריאה יוצאת גם למוזיאון תל אביב: מחיר כרטיס הכניסה שאתם גובים גבוה מאוד. הגיע הזמן שתנהיגו יום קבוע בחודש בו תהיה כניסה חופשית, כדי לאפשר גם לחסרי האמצעים ליהנות מהאמנות. פעם בשנה, זה ממש לא מספיק.
הדוד תום על הקו
13.8.2001 / 11:08