אלבום שמתחיל בשורה "אני סוס פלדה מצוין" לא יכול לאכזב, לפחות לא אותי. המחשבות מיד מתחילות לרוץ איך הוא נהיה סוס פלדה? איך הוא יכול לדבר? האם אצליח להבדיל בין סוס פלדה לסוס רגיל? והשאלה המתבקשת האם יש הרבה סוסי פלדה שכאלו המסתובבים בנינו?
קונספט שכזה הוא מתנה למבקרי מוזיקה עוד לפני שנכנסים לאיכויות והגוונים המוזיקליים, אפשר לשפוך איזה 400 מילה רק על הסברים, וזה בעיקר כיף כשהעלילה הנתונה מוצלחת כל כך. הסיפור באלבום מסופר מנקודתם מבטם של סוסי פלדה בעלי שש רגליים. הם נוצרו על ידי בני האדם, בכדי להשמיד את המלאכים עימם בני האדם נלחמים בעידן החשוך הזה. הסוסים חיים בצל השפלות חסרות סוף, בהן מזכירים להם בני האדם שוב ושוב את העובדה שאינם סוסים אמיתיים.
כאן מתחיל חיפוש הזהות של סוסי הפלדה הם מתחילים לתהות האם הם בכלל נלחמים בשביל הצד הנכון, ומהי המשמעות האמיתית שלהם, עד שהם מוותרים על הכל ומתחילים לרוץ אל עבר האורות שהם רואים באופק, במחשבה ששמה, איפה שמואר, יהיה להם טוב יותר. אך האור שהסוסים רואים נוצר ממיליוני כוכבים קטנים שבשמיים והסוסים המסכנים, שהונדסו בכדי לרוץ ולא קיבלו בשום שלב תפיסת זמן, פשוט ממשיכים לרוץ אל עבר האור שהם רואים, לנצח.
זה היה ספויילר, אני מודע לכך אך כתבתי אותו רק בגלל שהוא לא העיקר באלבום החדש והשלישי במספר של Rock Plaza Central, שנקרא, כמה מפתיע, "Are We Not Horses". מה ששמים לב אליו באלבום הוא לא בהכרח האגדה הזו, שמעמידה מלחמות בין טוב לרע ובלבול קיומי במרכזה, אלא המוזיקה האפית, המורכבת, המרגשת, האקלקטית והכה מוצלחת של הקולקטיב הקנדי הזה, שמופיעה לצד הטקסטים השנונים והמפוצצים בכאב ובהומור של כריס איטון הסולן והכח המניע שמאחורי RPC, שבזמנו הפנוי הוא גם סופר, מה שמסביר את האנרגיות המילוליות האלו.
הויסה
RPC היא להקה בת שבעה חברים שידועה בסצנה האלטרנטיבית של טורונטו עד היצירה הנוכחית הם לא ממש הצליחו לברוח מגבולות קנדה, ונראה ש-"Are We Not Horses" הוא אלבום הפריצה שלהם. כל זאת בלי שום לייבל או גוף כלכלי שעומד מאחוריהם. RPC הם אינדי עד הסוף (השאלה אם מטאדור או 4AD הם עדיין אינדי תגיע מתישהו, אך בכתבה אחרת). רק שתבינו כמה DIY כל הסיפר הזה, את האלבום של RPC קיבלתי הביתה לדואר הפרטי, שהמוען החתום הוא איטון בעצמו.
המוזיקה שהקולקטיב יוצר היא תערובת של התנגשויות פולק, גוספל, קצת צועני, בלקני וקלייזמרים, אינדי-רוק, קאנטרי ומה לא. בדרך כלל, תערובות שכזו עושה בחילה, סחרחורת ומובילה לנפילה שתיקח אותך לכמה לילות בבית חולים, אך כמו שבטח הבנתם כבר, RPC גורמים לזה לעבוד. האחרונים שעשו זאת בכזו הצלחה ושלמות היו נוטרל מילק הוטל, ואלו גם ההשפעה הגדולה ביותר שפועלת באלבום זה. כמוהם, בנוסף לגיטרה-באס-תופים, יש כאן גם אקורדיון, כינורות, קלידים וכלי נשיפה רבים, כמו חצוצרה, שופר וטרומבון. הקול של איטון, מסתלסל ובעל נוכחות בדיוק כמו זה של ג'ף מנגם (הסולן של נוטרל מילק הוטל) והכתיבה שלו צינית ומתחכמת באופן דומה למדי.
בשיר הנושא אי אפשר שלא לחוש בתסכול, כשאיטון שר "הם אומרים שאנחנו לא סוסים / אבל הם לא חברים / כי אם אנחנו לא סוסים / אז מה אנחנו?", ב-"Fifteen Hands" יש כינורות של שיברון לב, קולות נשימה ודהירה של סוסים, וגיטרה אקוסטית סטייל Angels of Light.
ב-"Anthem For The Already Defeate", כמו בקטעים נוספים באלבום, אפשר לחוש בהומור, הרצינות והגאונות שמזוהה עם קאלווין ג'ונסון, כשהסוף הופך לחגיגה צוענית של ריקודים; "My Children, Be Joyful" הוא המנון למען השמחה, שלא מצליח להסתיר את הייאוש מהחיים הסיזיפיים שבהם המלחמה במלאכים-טובי לה לא נגמרת ו-"We've Got A Lot To Be Glad For" סוגר את האלבום בידיעה שהסוסים האלו לא יפסיקו לרוץ אף פעם, כשמקהלה אמוציונלית מלווה את המסע. נשבע לכם שהייתי בדיכאון איזה יום שלם כשהבנתי איך האלבום הזה נגמר.
כשמקשיבים למלודיות, למילים, לאהבות, לכאבי הלב, לאכזבות ולשמחות המעטות שצצות פה, מבינים שסוסי הפלדה הללו, הם באמת לא סוסים אמיתיים. אלו סוסי-אימו, או אם תרצו, Indie-Horses (הרי באנגלית זה נשמע יותר טוב). סוסים שמתמזמזים בחושך, מוכנים לאהוב ורוצים להיות נאהבים. הם קוראים וואלה! תרבות ומזמינים דיסקים מ-Other Music. הם צופים באו-סי ומאושרים שסת' כהן מזכיר את ברייט אייז. אם הייתי היפסטר ב-2040, הייתי חייב להשיג אחד כזה. ביפן הם כבר בטח נמצאים בכל מגה-חנות. ככה זה שם חיים בעתיד הבני זונות.
רוק פלאזה סנטרל, "Are We Not Horses" (הוצאה עצמאית)
אל תפספס
רובע דאחיה עדיין מופצץ
ואם כבר דיברנו על השפעה בלקנית ועל נוטרל מילק הוטל, הגיע הזמן שאני אמליץ על ביירות (הלהקה, לא העיר). ההרכב הזה, שהוא בעצם זאק קונדון בן ה-20 (!) שרק לאחרונה עבר לברוקלין מאלבקרקי, נמצא בסביבה כבר מתחילת השנה ובמאי יצא לו אלבום הבכורה יקיר המבקרים.
בגלל שבדרך כלל אני רוצה לבעוט, להתעלל, לשחוט ולקלל את כל מי שיוצר את הקקי הצועני הזה, ישבתי בשקט כשהבנתי שאני אוהב את המוזיקה שלו וקיוויתי שזה יעבור לי. זה לא קרה, ובגלל שכבר כתבתי באהבה על RPC, הגיע הזמן לדבר על האיש הכי מזרח-אירופאי בסביבה. תזמון מעולה, כי בדיוק הגיע אלי אי-פי חדש שלו שייצא בינואר 2007.
זאק, בניגוד ל-RPC באמת קשור לנוטרל מילק הוטל המתופף שלהם, ג'רמי ברנס הוא איש הצללים של ביירות, שבבכורה מנגן על אקורדיון, כינור וכלי ההקשה. את השאר עשה קונדון לגמרי לבד וקיבינימט, מדובר בלא מעט עשייה. כי המוזיקה של ביירות היא הפקה בלקנית מנופחת ומרשימה, ובאי-פי הקרב ובא היא גם כבר לא ממש דלת תקציב מאחורי קונדון וברנס עומדת פתאום להקה של עשרה חברים.
היופי בביירות הוא השילוב בין האינדי האמריקאי לסבתא המקומטת שלכם. קונדון, שגדל בפרבר שכוח אל, למד את המנטרות של קולין מלוי מהדצמבריסטס ודומיו, אך במקום להיות צעיר אמריקאי טיפוסי, שמתחתן מוקדם ומביא כמה ילדים חסרי עתיד, הוא נשר מהתיכון וטס לאירופה לכמה חודשים. שמה הוא גילה את הפולקה ומוזיקת העולם ושילב אותם עם האינדי-פולק-רוק שכולנו מכירים.
זה יצא מוצלח, וב-"Elephant Gun", הסינגל החדש, זה כבר כמעט מושלם מפולק עדין אנחנו עוברים לסאגה ענקית שמדמה מלחמת אחים בסלובקיה. כשזאק, רק חצי שנה אחרי ההצלחה, כשעדיין אסור לו לשתות אלכוהול במולדת שלו, פותח בשורה "אם הייתי צעיר, הייתי עוזב את העיירה הזו". ידעתי שמשהו מסריח במוזיקה הבאלקנית הזו אי אפשר להרגיש צעיר איתה. כוס-אמק, שבוע הבא אני כותב על Pאנק.
ביירות, "Gulag Orkestar" (בה דה בינג)