בסיסטית מחפשת להקה

לכמה דקות בתחילת הניינטיז הפראנק אנד וולטרס היו יקירי אינדי – "After All” (שמזכיר את האופטימיות של "Sit Down” של ג'יימס) היה להיט, הקליפ של "Happy Busman” שודר ב"120 דקות", הם עבדו עם אדווין קולינס מהלהקה הסקוטית Orange Juice ואיאן ברודי מהלייטנינג סידז, הם כיכבו על שער ה"אן.אם.אי", ולפול לינהן הסולן/בסיסט – כוכב הלהקה - היה את המופ-טופ הבלונדיני המנצח של תקופתו.

בסרט הדוקומנטרי החדש על הפט שופ בויז מספר ברנדון פלאוורס האמריקאי, סולן הקילרז, איך בנעוריו המבטא הבריטי של ניל טננט לקח אותו למקום קסום, שהוא מעולם לא היה בו ואפשר לו לדמיין שאנגליה היא המקום הנפלא ביותר עלי אדמות. מבחינתי לתספורת הקערה ההפוכה של פול לינהן והמדשאות בקליפ של "This is Not a Song" של הפראנק אנד וולטרס (שמזכירות את המדשאות ב"Chemical World" של בלר ואת הדשא בכל קליפ אחר מהתקופה) היה בדיוק את אותו אפקט. אנגליה, אירלנד, סקוטלנד, הכל הולך, כל עוד הדשא ירוק.

הפנטזיה הבריטית שעיצבתי בחטיבה בזכות הסמיתס, הקיור, הפול ומגזין – להקות נטולות קשר ממשי שבנו אצלי בראש את האימג' של המקום אליו השתוקקתי - הייתה רומנטית בצורה פרולטרית, אפלה, גשומה ודכאונית. כשהאייטיז הפכו לניינטיז והתקרבתי לסיום התיכון, אך עדיין כף רגלי לא דרכה בבריטניה הגדולה, קיבלה הפנטזיה גוונים אחרים, צבעוניים ואופטימיים יותר, כמו הצבעים הרוויים שאיפיינו בזמנו את התמונות ב"מלודי מייקר" והטי-שרטים המודפסים של הלהקות שהופיעו ברדינג וגלסטונברי בחודשי הקיץ. שמעתי שרלטנז, בלר, אינספיירל קרפטס, ה-La’s, רייד, Adorable, Soupdragons, לייטנינג סידז, האוטרז, קינגמייקר, Wonder Stuff, Carter USM, New Fast Automatic Daffodils, ג'יימס, לאש ואת הפראנק אנד וולטרס; והלהקות האלה לקחו אותי למקום קר אך שמשי, מקום תמים, רענן ואופטימי שבחלומי טיילתי בו עם נער צנום עם פוני חלק האוחז בידי ובידו השנייה מצביע על ארנב. ארנב, לא פחות!

אני מודה שהפראנק אנד וולטרס לא היו להקה חשובה בשום קנה מידה, אבל הם היו שם, הם היו חלק בלתי נפרד מהנוף של הפופ הבריטי שלפני עליית הבריטפופ, שכלל שורה ארוכה של להקות אינדי, באגי, מאדצ'סטר ושו-גייז, שהטריפו את חושיו של הנוער האנגלופילי בארץ ישראל בתחילת הניינטיז. והנוער הזה היה מאוד תמים. מאוד מאוד תמים.

מי שכבר ידע קצת מימינו ומשמאלו, ידע לומר שהפראנק אנד וולטרס הם מקורק, אירלנד ולשייך אותם לסצינה של קורק שכללה כל מיני אנשים שנראו כמו צ'יקי. לצד הפראנק אנד וולטרס שלטו בסצינה הזו Sultans of Ping FC המצחיקים, שרק אתמול גיליתי שה-FC בשמם (אותו הם הורידו בהמשך) הוא לא רק "פוטבול קלאב" (אם כי ידוע שהם אוהדי Nottingham Forest ) אלא גם “from Cork”. במשך כשלושים שניות ב-92' אפילו הושמעה טענה שקורק היא המנצ'סטר החדשה, שזה בערך 27 שניות יותר מאורך החיים של טענה דומה שהושמעה על באר שבע.

פול לינהן התאהב במוזיקה בגיל מאוחר, כשהוא שמע לראשונה את "When Love Breaks Down" של Prefab Sprout. למשמע השיר הוא הבין שמוזיקה יכולה לגעת בך במקום שאף שיחה או מערכת יחסים עם אדם אחר לעולם לא תוכל. אז הוא החליט להקים להקה עם אחיו ניאל (שפרש מההרכב לפני שנתיים כדי להיכנס לעסקי המסעדנות) על גיטרה ושכן שלהם, אשלי קיטינג, בתופים.

הפראנק אנד וולטרס – שקראו לעצמם על שם שני תמהוניים מהשכונה – התחילו להופיע וחתמו בלייבל קטן בשם סטנטה, בו הוציאו שני אי.פיז שהלהיבו את כתבי האינדי בלונדון. אלבום הבכורה שלהם, “Trains, Boats and Planes” יצא ב-92', וזכה להצלחה באנגליה, אבל שם זה פחות או יותר נגמר, כשהאירוניה הגדולה היא שפעם סווייד ורדיוהד חיממו אותם בהופעות. שילוב של ביש מזל, סכסוך עם הלייבל Go! Discs, אליו עברו בהמשך, והעובדה שהם לבשו בגדים כתומים מטופשים, גרמו לכך שההצלחה שלהם הייתה קצרה ונשכחת. עבר הרבה זמן עד שהם הוציאו אלבום שני. "The Grand Parade" יצא סוף סוף ב-97' וכלל את "Ocean" המצוין, שפותח את אוסף הלהיטים שיצא להם לפני כמה חודשים. שנתיים מאוחר יותר הם הוציאו אלבום שלישי, "Beauty Becomes More Than Life", שלראשונה שילב במוזיקה של פראנק אנד וולטרס סינתיסייזרים, וב-2001 יצא "Glass" הזניח.

מאז לא שמעתי מהם יותר. תארו לעצמכם כמה נדהמתי פתאום לגלות שהם עדיין קיימים ופעילים וכמה נדהמתי לגלות שיצא להם תקליט חדש. וזה עוד כלום לעומת כמה שנדהמתי לראות במייספייס שהם עדיין מבצעים את להיט ההיפהופ של Tone Loc מסוף האייטיז, "Funky Cold Medina" (או בגירסתם "Frankie Call Medina") – ועוד בטלוויזיה הספרדית! - וכמה נדהמתי לראות ביוטיוב פעוטה ג'ינג'ית שרה את השיר האהוב עליה, "Miles and Miles" – הסינגל החדש והמקסים שלהם. הקליפ של "Miles and Miles" חושף שלינהן חמוד וכריזמטי מתמיד, והוא גם נראה הרבה פחות מטופש מפעם.

למרות המיסקונספציה הרווחות פול לינהן מעולם לא התכוון להנהיג להקה מצחיקה, וגם אם הוא וחבריו דפקו פוזות מטופשות למצלמה, האלבומים שלהם תמיד כללו שירי פופ פשוטים ומרגשים אותם הוא שר בקול הכמעט ג'ארביסי שלו. בשנה שעברה הפראנק אנד וולטרס חתמו עם הלייבל האירי הקטן FIFA (Fresh Indie Frontal Attack), בו יצא האלבום החדש, החמישי במספר, שמופץ באירלנד בלבד, אבל בסולסיק אפשר להוריד אותו גם בקירגיסטן.
"A Renewed Interest In Happiness" מלמד אותנו שהממלכה המאוחדת היא לא פארק אינסופי של סוויטנס אנד לייט, אבל יש בה כמה אנשים טובים שעושים מוזיקה כדי שנרגיש יותר טוב. הוא לא תקליט מושלם, אבל הוא גורם לך להרגיש כאילו פתחת את הדלת בבוקר למשלוח טרי מהחלבן. אפשר להגיד שזה תקליט מלא כוונות טובות, ויש בו כמה שירים שיכולים להוציא כל אחד מהדכאון (בתנאי שהוא אנגלופיל כמובן).

דה פראנק אנד וולטרס, "A Renewed Interest In Happiness" (פיפא)