איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?
לקובי אור יש משפט יפה, משהו על הרצון שחייו או חיי אנשים אחרים יהיו מעניינים כמו מדף התקליטים שלהם. אני חושב שהרבה מההתנהלות הפנימית שלי יוצאת מקנאה במוזיקאים, או מהרצון להביא משהו מהמוזיקה ומהכוח שלה לאמנות החזותית, שהיא מוגבלת בדיוק במקום בו המוזיקה חזקה.
כמאזין אני די מגוון; מוזיקה הודית קלאסית היא מרכיב מרכזי בדיאטה שלי, ומשם הגעתי למוזיקה מסורתית ממקומות שונים בעולם: מוזיקה אפריקאית, יפנית, באלינזית, קוואלית-פקיסטנית, ערבית קלאסית. וגם: ג'ון קייל, פיליפ גלאס, סוניק יות', ניל יאנג, פיוטים בנוסח ירושלמי, אלקטרוניקה הזויה והלייבל הירושלמי מיקלטקליטים - הכול נכנס לקלחת. כשאני מגיע למקום חדש אני אוהב להכיר את מה שיש לו להציע ממוזיקה עממית, דרך קלאסית ועד פופ.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
אני קורא אובססיבי שלא מסוגל לסיים ספר, ולכן ההשכלה שלי מגוונת, אבל מוגבלת. משפטים שאני אומר מתחילים טוב, אבל נקטעים באמצע כי לא גמרתי לקרוא את המקור. הספרות של וויליאם בורוז חשובה לי ואני קורא אותו שוב ושוב, ובאופן דומה השירה של חזי לסקלי, אחד מהמשוררים המופלאים והמושחתים ביותר שכתבו כאן, ושל יואל הופמן, שהוא ... יואל הופמן.
קולנוע אני צורך בצורה דומה, ומתוך אהבה גדולה. בקולנוע אני חובב קרוננברג נלהב, מכור אולי, אבל במשך שנים בלייד ראנר של רידלי סקוט היה בשבילי החזון הכי מלהיב על המסך.
אני נמשך לעבודות של אנשים שמשחקים עם רעיון היצירה כפעילות מסוכנת. בדרך כלל אלו יוצרים שמצטיינים בחזון אישי מאוד על העולם, שלרוב יש בו עירוב של גופניות וחושניות ושל מטאפיזיקה פרטית. השילוב הזה מגדיל את הסיכויים של שינוי תודעתי אצל הצופה / קורא כמו זה שמתרחש אצל היוצר.
עוד בוואלה!
איך מנהלים את הסכיזופרניה
אילו אמנים ויצירות השפיעו עליך?
אני בתקופה שהרבה אסימונים נופלים לי על הראש, ואני מבין טוב יותר את השינויים שחלים בי כצרכן של אמנות, וגם כיוצר. מהבחינה הזו יש ערך גדול ליוצרים שנמצאים קרוב אלי, בעיקר חברים ואמנים שפגשתי במהלך לימודי בבצלאל כמו אורי ניר, פיטר מלץ, דניאל סילבר ולאנס הנטר. ההשפעה נובעת פחות מהמראה של העבודות שלהם, ויותר מדרך ההתנהלות בחיים: איך עושים אמנות ושומרים על שפיות, מקימים משפחה. איך מנהלים את הסכיזופרניה. בעבר חקרתי באופן רחב את העבודה של אמנים אמריקאיים כמו מייק קלי ופול מקרת'י.
איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?
דרך העבודה שלי במסגרת מלגת "אמן-בקהילה" של משרד התרבות אני מלמד אמנות לילדים ברמלה ואופקים, ועובד עם האמנים דויד וקשטיין ועאמר דרבאס בגלריה 'עירוני רמלה'. מדויד קיבלתי הזדמנות לצאת קצת מהחממה המוגנת ובאמת ללמוד משהו על איך מלמדים אמנות, איך מתמודדים עם חיים אחרים משלך. אני מניח שזה קשור לפן 'הפוליטי' שבשאלה, אבל בשבילי זו דרך התנהלות אישית שקשורה לפרנסה, להרחבת מעגל היצירה לאנשים נוספים, ולהבנת הקשר בין חינוך לאמנות. אני מוצא שהרבה תובנות שלי מעבודתי מגיעות לילדים, ולהיפך. אני מבין טוב יותר כמה מנותק העיסוק היצרני בתרבות ואמנות מחיים של כל כך הרבה אנשים, של רובינו אולי.
איך מגיעים לכותל
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אשתי ענת ואני גרים בשכירות בבית ישן ומקסים במושב צלפון, באזור לטרון-גזר. למדתי להתנהל עם מגבלות המקום והתחבורה עוד כשלמדתי בבצלאל, ועכשיו די נוח לי עם הריחוק המאוד מבוקר שאנחנו שומרים ממרכזים עירוניים. מצד שני אני באמצע הדרך בין תל-אביב וירושלים, ועובד ברמלה ואופקים. חוץ מזה, אם רמלה היא עיר המחוז שלך מה עוד צריך הבנאדם?
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
הייתי שמח אם ג'ון בל, המורה הראשון שלי לסיטאר, היה נכנס פתאום לתערוכה ושואל איך מגיעים לכותל. למדתי אצל ג'ון כשחייתי בארה"ב, ומאז לא התראינו. הייתי רוצה להראות לו את ההצבה עם השקופיות שבניתי, כי הוא כזה מין רציונליסט קפדן. אני לא יודע בדיוק למה, אולי כדי להראות לו עד כמה מוזיקה וכישוף נשארו חשובים לי.
מה ההתמכרות שלך?
אני לא יכול לספר על זה יותר מדי, רק להגיד שזה קשור לגלישה באינטרנט ולסטטיסטיקות שונות על דיוות אמריקאיות. תמונות של לייזה מינלי, מישהו?
עוד בוואלה!
תיק עתונות:
מספר ימים לאחר העלמותו המטרידה של בני סלע, העלו כמה "אנסים" אמנותיים את "Gang Bang". מדובר בתערוכה של קבוצת בוגרי בצלאל טריים בגלרית מנשר. כהכנה לתערוכה, ובמטרה לתעל את הסטיות שלהם לכיוון יצירתי, פנו הבצלאלים הצעירים לסשן תראפויטי.
"מכיוון שהתכוונו להרים תערוכה על בסיס עבודה משותפת חיפשנו אירוע מגבש, משהו שיתרום לדינמיקה הקבוצתית בינינו", מספר אבשלום סולימן-אלטשולר (28), אחד מחברי הקבוצה. "במקום ללכת לפיינטבול, או להתבודד במדבר, החלטנו ללכת לפסיכואנליטיקאית". הבחירה בספת המטפל ולא בגיבוש בסגנון ועדי עובדים, קשורה למה שהם מכנים "האמנות כמעשה קרימינלי".
וכך חבורת הגברים הצעירים שקוראים לתערוכה שלהם בכינוי שפירושו אונס קבוצתי, חשפו בעידוד הפסיכואנאליטיקאית את הצד הרגיש והפגיע שלהם. "הסשן החד פעמי השפיע על ההתנהלות המשותפת", מעיד סולימן. "מדובר בתערוכה בה כל אחד עבד בנפרד על היצירה שלו. השילוב התבצע רק בזמן המפגש בגלריה, בו גילינו שיש בינינו הבנה עמוקה לגבי החיבורים בין העבודות".
אחד מהחיבורים שנוצרו בגלריה, נוצר בין שאריות של קרשים שהשאיר אריאל קליינר לאחר ניסור לבין עבודתו של סולימן. על הקרשים הניח סולימן מאוורר שתפקידו להפיח רוח באיבר מינה של בובה אותה בנה מעיסת נייר. הבובה דמויית גופה של בעל חיים היא למעשה פנייאטה - משחק מקסיקני עממי. לפי המנהג המקסיקני ילדים ממלאים את הפיניאטה בממתקים ואז חובטים בה במקל עד לנפילתם. האירועים אותם מסמל הטקס קשורים בעקיפין גם לשמה של התערוכה: אלימות, מוות ובה בעת גם חגיגה; והשילוב בין כל אלו מרתק את סולימן.
דרך חיבתו למלאכות יד שונות מרחבי העולם הוא בוחן את אפשרות הקשר בין החיים שלו, לחיים במקומות אחרים. ביצירת הפיניאטה הוא "עקף" את הטכניקה המסורתית להכנתה, והמציא דרך משלו לביצוע, אותה הוא רואה גם כבגידה או זיוף בתרבות שמעולם לא היתה שלו.
סמוך לפיניאטה, בתוך תא הבנוי מקרטון ועץ, מוצגות שקופיות שצילם סולימן בשנים האחרונות. לרוב הוא מצלם בחשיפות ארוכות, לפעמים כפולות ומשולשות. צילומים של סביבת מגוריו הכפרית מתערבבים עם תמונות של מוזיקאים מבאלי. השילוב בין הדימויים ממקומות וזמנים שונים הוא כמעט מאגי עבורו, והוא קושר אותו לרעיונותיו של וויליאם בורוז אודות ההשפעה המיסטית של סימפולים בצליל ובדימוי ."זה עשוי להראות אנאכרוניסטי, אבל בעיני זה מכיל את הקסם שיש בצילום".
"גאנג באנג" - תערוכה בגלריה מנשר, דוד חכמי 18, תל אביב. משתתפים: דותן ירושלמי, דניאל יהל, אסי בראשי, אריאל קליינר, נמרוד רם, איתמר שמשוני, עמרי צין, גבי קריכלי, אבשלום סולימן. נפתחה ב-27 בנובמבר.