ליאור דיין

באמת שאין ערך בביקורת נוקבת אחרי תוכנית לייט-נייט ראשונה. היא לעולם לא יכולה להיות מגובשת, הפורמט לא יושב עם הסייד-קיק, המנחה לא יודע איך לראיין, המרואיינים עדיין באים על תקן החבר'ה של המנחה, הכותבים לא סגורים על איזו פינה עובדת ואיזו לא. ברור שהיה גרוע, ברור שיהיה יותר, אבל הכי ברור – כדאי לתת צ'אנס לליאור שליין. מדובר בבחור חכם שהצליח להגיע מעמוד אחורי בפורמט של עיתונות כתובה לכסא מדושן רייטינג בערוץ 2 בפרק זמן של שנתיים, עד שהחליט לבד. לכן, ניפגש בחדר הרנטגן גם לאחר התוכנית העשירית וגם אחרי ה-20 ונבחן היטב – השליין לאן.

בפעם הקודמת שהשתלחנו במישהו שניסה לעשות פה לייט נייט, זה נגמר בשליין. המטרה שלנו היא לא לסיים ברותם אבוהב, אז די. ליאור שליין – ולא רק בגלל סרבנות הגז האובססיבית שלו – לעולם לא יהיה אסף הראל. בעוד המתולתל חמור סבר וסאטירי, הקירח צחק על עצמו בכיף ומסתדר עם נונסנס. ובכלל, מרוב הבדלים קשה למצוא אפילו את המכנה המשותף הנמוך ביותר. ועם כל המידע הזה, קבלו עכשיו את ליאור שליין בניתוח לב פתוח.

הגיוני ששליין מודע לקיומו של מונולוג פתיחה בלייט-נייט שלו בערך מימי לילה גוב. ולכן, העובש של הבדיחות לא מתקבל על הדעת. קריצה סרקסטית בינו לבין אלו ששכרו אותו ("אם הייתי יכול לעשות תוכנית טובה, לא הייתי עוזב את ערוץ 2") – זה ממש לא מספיק. אגב, בטלוויזיה ראוי שיהיו ויז'ואלז – זה יכול להיות גזרי עיתונים, אפילו לוח מחיק, אבל חייב להיות משהו מוחשי שייצור אתנחתה של נשימה ממראה הטמפון של שליין במונולוג הפתיחה. פתיחה אקטואלית שעוברת מסך מבחינה גרפית = שליין כאן מינימום עד תחילת ינואר.

השמות של הפינות משעשעים. השם של הפינה "עיתונאים שחושבים שהם סופרמן" הוא אחד השמות האדירים שניתנו לפינה מאז הוקמה ראש פינה. ואהוד יערי שמאכלס את הפינה, מצדיק אותה. אבל זהו. אין יותר פינות, כמעט. ואלו שישנן – כולל קרב אומות העולם בין מיס בלגיה לסגנית מלכת היופי הקפריסאית שיוצאות למלחמה בחיזבאללה – צריכות ללכת לעשות פאנלים. עוד פינות נונסנס עם שמות מתוחכמים = יותר מחודש על המסך, כלומר אמצע ינואר.

שלום וביי. עכשיו. לשחרר את גרייניק (לא מצחיק, לא היה מצחיק ולא יהיה מצחיק. קטעי השירה שלו מזכירים את הפסטיגל ושניים כאלו בחורף זה טו מאץ') = אתה מגרד את פברואר מלמטה.

אוקיי, בעיה. שני מרואיינים היו באולפן, ייחצנו משהו והלכו. בין לבין לבין היו זמזומים של מילים אבל אף מילה לא נקלטה בחדר התמלילים. בליל הכלום הזה הוא אשמתו הישירה של שליין כמראיין או נכון יותר נון-מראיין, זאת למרות הסטאז' שעבר אצל יאיר וכנראה בגלל. ואם שליין לא הצליח להירגע בראיון עם ידידו הטוב אביב גפן, מה יקרה כשייפול לפניו מחר שי אביבי, נניח? קשה ללמד נינוחות, בטח כשהתלמיד שלך חושב שהוא חכם, אבל בלוק קצת פחות רשמי זה עשוי להתחיל לעבוד. פחות כפתור, נעלי ספורט, שבועיים-שלושה ויש לכם מנחה עם פוטנציאל למראיין סביר. שליין מוכרח להתאמן על מרואיין ביץ' שלא יזרום אתו, לא יאחל בהצלחה ולא יחמיא לו על השיער או התוכנית, או לקבל מולו מישהו מוכר כמו גורי אלפי או עינב גלילי. ובכלל, מתי שליין נפתח? כשהוא חיקה את שלמה בר-אבא. לגרור את המרואיינים לזירה שלך = יש לך תוכנית עד האפיקומן.

בחור שעשה היסטוריה עם סמרטיז. אם יהיו לשליין יותר אנשים מהזן הזה – הוא לא יצטרך להשתטות עם ניפוץ קרמבואים על הראש, משל היה אסף הראל. במקרה כזה, שליין יתמקד ברצינות ההולמת אותו ואחרים יעשו שטויות על המסך. זה הכיוון, זה המקום בו כשלו קודמיו וזה בדיוק המקום בו שליין יחייך חיוך גדול, יצהל צהלת בר-אבא אחת לשבועיים ויקנה לעצמו חוזה לכמה שנים טובות בדרך להיות מנחה אמיתי תוכניות לייט-נייט. אגב, בעוד 9 תוכניות אנחנו שוב כאן.