עיר הרוחות
למרות שהתאריך בלוח השנה היה רק תשעה בנובמבר, שיקגו כבר הוכתה בעונה הזו בשתי סופות שלגים קשות, ולמר או?ס?וו?ל?ד ת. ק?מ?פ??ב??ל נדמה היה שלא היתה שלוגית אחת, לבנה-מלוכלכת וקרה, שלא שקע בה עד לקרסוליו בדרכו אל התור שנקבע לו. עד שהגיע למחוז חפצו, הספיק למצות כל גידוף באוצר הגידופים שלו, שהיה נכבד בהחלט, בין היתר בזכות שירותו הקצר בצבא. פקידת הקבלה בירכה אותו לשלום והגישה לו לוח דפדפת שאליו הוצמדו כמה דפים.
"קיבלנו את התיק הרפואי ואת טפסי הביטוח שלך, מר קמפבל, אבל דוקטור אוביצ'ק אוהב לקבל גם תקציר קורות חיים של המטופלים החדשים שלו, אז אתה מוכן בבקשה למלא את השאלון הזה?"
אוף, אלוהים, חשב, למה תמיד צריך למלא משהו? אך הוא הניד בראשו בנימוס לעברה, התיישב והחל למלא את הטופס.
שם: או?ס?ו?ול?ד ת. ק?מ?פ??ב??ל
כתובת: מלון ד?ה סו?טו?, שדרת ל?נו?ן 1428, שיקגו, אילינוי
מין: זכר
גיל: חמישים ושתיים
שיער: קצת... אדום
עיניים: כחולות
גובה: 1.73 מטר
משקל: שבעים ושלושה קילוגרם
מצב משפחתי: גרוש
ילדים: אין, תודה לאל
שארים: אישה לשעבר, הלן ג?ו?וין, רחוב הו?פ? 1457, ל?ייק פו?ר?ס?ט, אילינוי
ציין/ני מה מציק לך: הק?אב??ס חייבים שחקן חדש לבסיס שני
בטופס היו עוד שאלות רבות שעליהן היה עליו להשיב, אך הוא הותיר אותן ללא מענה, חתם את שמו והחזיר את לוח הדפדפת לצעירה.
אחרי כן, לאחר שהבדיקה הסתיימה - בעת שישב רועד בחדר המקפיא, כשעל גופו רק חלוק כותנה אפרפר, דקיק וחשוף בחלקו האחורי - אמרה לו אחת האחיות להתלבש. הרופא יראה אותו שוב בחדרו. לא זו בלבד שהוא קפא מקור ושגופו כאב מכל הדקירות והמישושים בכל מיני מקומות לא נעימים, כעת הוא ניסה לגרוב גרביים ולנעול נעליים. כדי להוסיף על סבלותיו, אלה היו עדיין רטובים וקרים כקרח. הוא ניסה לסחוט את המים מהגרביים הספוגים והצליח לטפטף צבע על הרצפה. רק אז הבחין שהצבע שדהה מהגרביים הכתים את רגליו בכתם כחול כהה נחמד. "איזה יופי," מלמל בינו לבינו. הוא זרק את הגרביים לפח האשפה ובוסס במסדרון בנעלי עור רטובות וקרות.
בעת שישב והמתין לרופא, חש שעמום ואי נוחות. בחדר הרופא לא היה מה לקרוא, והוא לא יכול היה לעשן, כי שיקר לרופא ואמר שהפסיק. הוא נענע את אצבעות רגליו בניסיון לחממן, ועיניו שוטטו על פני החדר. בכל פינה, מבטו נתקל רק באפור ובעוד אפור. אפור בחוץ מעבר לחלון, ואפור בתוך החדר. מה כבר היה קורה אם היו צובעים את הקירות בצבע אחר? במהלך האשפוז האחרון שלו בבית-חולים לחיילים משוחררים, הגיעה לשם אישה אחת והרצתה בפניהם על השפעתם של צבעים על מצב הרוח. איזה אידיוט היה בוחר באפור? הוא, בכל מקרה, שנא ללכת לרופאים, אבל חברת הביטוח שלו חייבה אותו לעבור אחת לשנה בדיקה גופנית, רק כדי שאיזה נודניק חדש יגיד לו את מה שהוא כבר יודע. הרופא שבדק אותו זה עתה היה לפחות חביב וצחק מכמה מהבדיחות שלו, אבל כעת אוסוולד רצה רק שהוא ישוב במהירות. מרבית הרופאים שאליהם נשלח היו זקנים שהמתינו ליום פרישתם מהעבודה, או צעירים שרק החלו לעבוד ונזקקו לשפני ניסיונות כדי להתאמן עליהם. הרופא הזה היה זקן. שבעים או יותר, העריך אוסוולד. אולי בגלל זה לוקח לו כל-כך הרבה זמן. קירות אפורים, שטיח אפור, חלוק אפור, רופא אפור.
סוף כל סוף נפתחה הדלת, והרופא נכנס עם תוצאות הבדיקות. אוסוולד אמר, "אז מה, דוקטור, גם השנה אוכל לרוץ במרתון של בוסטון?"
הפעם התעלם הרופא מניסיונו של אוסוולד להפגין הומור והתיישב ליד שולחנו בארשת רצינית מאוד.
"מר קמפבל," אמר, "אני חייב להגיד לך דבר שלגמרי לא משמח אותי. בדרך כלל, אני מעדיף שברגע כזה יהיה נוכח פה קרוב משפחה של החולה. אני רואה שציינת בטופס את אשתך לשעבר כבת משפחה קרובה. אתה רוצה לטלפן אליה לברר האם היא יכולה לבוא הנה?"
פתאום חדל אוסוולד לנענע את אצבעות רגליו ונעשה קשוב. "לא, לא צריך. יש איזו בעיה?"
"לצערי הרב, כן," אמר הרופא ופתח את התיק שלפניו. "בדקתי פעם ופעמיים את התוצאות ואת התיק הרפואי שלך, וגם התייעצתי עם רופא נוסף שיושב פה, מומחה למחלות ריאה, אבל הוא הסכים עם האבחנה שלי, לדאבוני. מר קמפבל, אני אגיד לך את זה חד וחלק: במצבך הנוכחי, אתה לא תעבור בשלום חורף נוסף בשיקגו. אתה חייב לעזוב את שיקגו במהירות האפשרית ולעבור לאיזור נוח מבחינת מזג האוויר, כי אם לא - למען האמת, אני לא יכול להבטיח לך שתחזיק מעמד אפילו עד לחג המולד."
"הה?" אמר אוסוולד, כאילו הרהר בדבר. "באמת?"
"כן, באמת. אני מצטער לדווח לך שמאז הבדיקה האחרונה שלך, נ?פ??ח?ת הריאות החמירה עד למצב קריטי. ריאותיך פגועות ומצולקות עוד מהשחפת שחלית בה בילדותך. תוסיף לכך שנים של עישון כבד ודלקת סימפונות כרונית, ואני חושש שדי בצינון קשה אחד כדי לגרום להתקף נוסף של דלקת ריאות."
"באמת? הה," אמר אוסוולד שוב. "זה לא נשמע מי יודע מה טוב."
הרופא סגר את התיק הרפואי, רכן קדימה מעל שולחנו, הישיר מבט לעיניו של אוסוולד ואמר, "לא, זה לא מי יודע מה טוב. בכל הכנות, מר קמפבל, בהתחשב בקצב המהיר של ההידרדרות במצבך, אפילו אם תעבור למזג אוויר נוח יותר, ההערכה האופטימית ביותר שאני יכול לתת לך היא שנה... אולי שנתיים."
"אתה רציני?" שאל אוסוולד.
הרופא הניד בראשו. "כן. לצערי הרב, כן. בשלב הזה, הנפחת מכבידה על הלב ועל כל יתר האיברים. לא רק הריאות פגועות. מר קמפבל, אני לא אומר לך את זה כדי להפחיד אותך, אלא רק כדי שיהיה לך די זמן להתכונן כמו שצריך, להסדיר את הנכסים שלך."
אף כי היה המום מן החדשות, אוסוולד כמעט צחק בקול מן המילה "נכסים". אף פעם בחייו לא היו לו בבנק יותר ממאתיים וחמישים דולר.
הרופא המשיך. "תאמין לי, הייתי רוצה שהאבחנה תהיה יותר מעודדת." והוא התכוון לדבריו. דוקטור אוביצ'ק שנא למסור חדשות רעות. אמנם, הוא פגש את מר קמפבל לראשונה זה עתה, אבל האיש הקטן והלבבי מצא חן בעיניו מיד. "אתה בטוח שאתה לא רוצה שאתקשר בשבילך למישהו?"
"לא, זה בסדר."
"איך החדשות האלה ישפיעו על התוכניות העתידיות שלך, מר קמפבל?"
אוסוולד הרים אליו את עיניו. "יפגעו בהן באופן קשה ביותר, הייתי אומר. אתה לא חושב?"
הרופא גילה אהדה. "כן, כן, ברור. פשוט רציתי לדעת מה היו התוכניות שלך לעתיד."
"לא חשבתי על שום דבר מיוחד... אבל בטוח במאה אחוז שזה לא היה בתוכניות שלי."
"לא, מובן שלא."
"ידעתי שאני לא בדיוק סמל הבריאות, אבל לא חשבתי שאני נכנס לישורת האחרונה."
"טוב, כמו שאמרתי, אתה צריך לעזוב את שיקגו מהר ככל שתוכל ולעבור למקום עם זיהום סביבתי קטן ככל האפשר."
אוסוולד נראה אובד עצות. "אבל שיקגו היא הבית שלי. אין לי מושג לאן לעבור."
"אולי יש לך חברים שגרים במקום אחר בפלורידה? באריזונה?"
"לא, כל מי שאני מכיר גר כאן."
"אה.. ואני מניח שהתקציב שלך מוגבל."
"כן, נכון. יש לי רק קיצבת נכות."
"אה-הה. אני מניח שפלורידה תהיה יקרה מדי עבורך בתקופה זו של השנה."
אוסוולד, שמעודו לא היה בפלורידה, ענה, "אני מתאר לעצמי."
הרופא נאנח, התרווח בכיסאו וניסה למצוא דרך להיות לעזר. "אז בוא נראה... רגע, אבא שלי היה שולח את כל חולי הריאות שלו למקום כלשהו, ועד כמה שזכור לי, המחירים שם היו די סבירים." הוא הביט באוסוולד כאילו האחרון ידע על מה הוא מדבר. "איך קראו למקום הזה? לא רחוק מפלורידה..." פתאום נזכר במשהו וקם. "אתה יודע מה? אני עדיין מחזיק את כל התיקים שלו בחדר השני. תן לי רגע ללכת לראות האם אני יכול למצוא בשבילך את הפרטים."
אוסוולד בהה בקיר האפור. לעזוב את שיקגו? באותה המידה הוא יכול בכלל לעזוב את כדור הארץ.
בעת שאוסוולד יצא מהמרפאה כבר ירד הערב, והקור היה מקפיא כמקודם. כאשר פנה בפינת הרחוב ליד בניין ריגלי, רוח שנשבה מן הנהר חבטה היישר בפניו והעיפה את כובעו. הוא הסתובב והתבונן בכובע, שהתגלגל שוב ושוב עד שנחת הפוך בתוך תעלת הניקוז וצף במורד הרחוב. אוף, שילך לעזאזל, חשב, אבל אז נשב האוויר המקפיא מבעד לשרידי שיערו הדליל, ואוזניו החלו לכאוב. הוא החליט לדלוק אחרי הכובע. בסופו של דבר, תפס אותו וחבש אותו בחזרה לראשו, ואז נוכח לדעת כי הוא נועל נעליים רטובות ללא גרביים, חובש כובע רטוב, וכי זה עתה החמיץ את האוטובוס. כשהאוטובוס הבא סוף כל סוף הגיע, הוא כבר היה משותק לחלוטין מהקור, ובנוסף על כך מוכה הלם מהחדשות שקיבל זה עתה. הוא עלה לאוטובוס והתיישב, ועיניו הבחינו במודעה של חנות הכלבו מרשל פילדס: "עשו לכם חג מולד חסר תקדים. הקדימו השנה את הקניות לחג". לפתע פתאום התחוור לו שבמקרה שלו, אכן מוטב לו שיקדים; אף-על-פי-כן, ייתכן שכבר איחר את המועד. הרופא הרי אמר שגם אם יזכה להגיע לחג המולד הקרוב, החג הזה עלול להיות האחרון שלו.
למרות שהוא אף פעם לא ייחס חשיבות רבה לחג המולד, היה משהו משונה בעצם המחשבה הזאת. וכך, בעודו יושב במקומו ומנסה לעכל את המחשבה שהעולם יתקיים בלעדיו, היטלטל לו האוטובוס ונחבט לאורך רחוב סטייט, שהיה כעת עמוס במכוניות הנעות פגוש-אל-פגוש ומחריש אוזניים בשל הרעש הנרגז שמשמיעים צופריהם הצווחים של נהגים מתוסכלים. נוסעים רבים יותר הצטופפו בהדרגה באוטובוס, וגם הם לא היו במצב רוח מרומם במיוחד. אחת הנשים נעצה מבט נוקב באוסוולד ואמרה לידידתה, "פעם ג'נטלמנים היו קמים ומפנים מקום לאישה." הוא חשב לעצמו: גברת, אילו יכולתי לקום, הייתי קם. אבל רגליו עדיין היו חסרות תחושה.
כעבור כחמש דקות, כאשר יכול היה להניע שוב את אצבעותיו, תחב יד לכיסו ושלף את העלון שהרופא נתן לו. בעמוד הקדמי היה צילום של בניין שנראה כמו מלון גדול, אבל קשה היה לקבוע בבירור. העלון היה דהוי ונראה כאילו ניזוק במים, אבל הכיתוב מתחת נותר קריא:
מלון בן יער
בדרום שטוף השמש
בהנהלה חדשה
הוראס פ. ד?אנ?ל?פ?
לשעבר מבית גיב?סו?ן בסינסינ?טי, אוהיו
בקצה? הדרומי ביותר של אלבמה, לגדותיו של נהר עצל מתפתל, שוכנת הקהילה המנומנמת המכונה "נהר אבוד", במקום שהזמן עצמו שכחו?.
המיקום
אתר מרפא נעים זה נחבא בין מפרץ פ??ר?דידו? למפרץ מו?ב?יל, באיזור של אקלים תת-טרופי שאין מתאים כמוהו למעון חורף. מדרום שוכן מפרץ מכסיקו, והרוח הקלה הנושבת מכיוונו ממזגת תמיד את האקלים. הק?רבה למקווה גדול של מים מלוחים מספקת אוויר עשיר באוזון, כלור ומרכיבים מרעננים נוספים. במקום הקדרות השוממת של החורף הצפוני, תמצאו כאן את החמימות משובבת הנפש והצבעים של האקלים הדרומי, שבו יום סגרירי הוא בגדר יוצא מהכלל, ואילו שמי תכלת ושפע של שמש הם-הם הכלל. לא לחינם זכה חבל הארץ הכפרי הזה, בתקופה שהיה תחת כיבוש ספרדי, לכינוי "הרצועה הקסומה".
תנאים מבריאים
אנשים רבים הסובלים משחפת, שיגרון, עצבנות, תשישות ועומס עבודה מצאו שבריאותם השתפרה ושהזדמנות לחיים חדשים נפתחה בפניהם לאחר ששהו כמה חודשים באיזורנו. הרוחות המלוחות הנושבות מן המפרץ מעוררות תיאבון בריא גם אם כבר שנים לא נהניתם מארוחה. זהו המקום האידיאלי לנופש ולמנוחה מטלטלות החברה ומשאון העיר. הוא ירגיע את מערכת העצבים שלכם, מרוטה ככל שתהיה. באתר נופש חורפי לא תוכלו לבקש לכם אקלים טוב יותר, ולמי המעיינות הצלולים כבדולח שלנו, הנובעים בכל מקום, אין מתחרים. "הייתי אומר שהאיזור כולו הוא אחד מגני החמד של אמריקה," אומר דוקטור מארק אוביצ'ק משיקגו.
אוסוולד הניח שזה ודאי אביו של הרופא שלו. הוא הפך את הדף והמשיך לקרוא, בעוד האוטובוס מוסיף להיטלטל בדרכו.
מדבריהם של אורחי חורף
מר דאנלפ היקר,
נהנינו מאוד מהדיג ומהשיט ומהטיולים הרגליים הנעימים ביערות האורנים העבותים; מהשירים הערבים של הציפור החקיינית עם שחר; ומניחוחו של האוויר המרענן שנישא אל חדרינו.
מר ס. סימ?ז
צילום דהוי נוסף זכה לכותרת "נוף הנהר מהמרפסת הגדולה". הוא הפך את הדף.
"נמלטתי מן הצפון, מסופות, כפור ושלג
לראות את הדרום שטוף השמש,
אל מתק רוחות ורעננות אוויר ופלג."
(שיר מאת גברת דיא?ן ב??אר?ק?לי משיקגו, בהשראת ביקור אצלנו בחורף האחרון)
צילום דהוי נוסף: "מר ל.י. גרוז'יקי ושלל הדגים הנאה שתפס".
גן עדן לדייג!
במימי הדרום שלנו יש שפע של דגים. להלן רשימה חלקית מהמבחר: מוסר, פורל מנוקד, פורל כסוף, א?ס?פ?יר?נ?ה, דג משה רבנו, קרוקר אטלנטי, בורי, אמנון, דג שמש, דקר, שפמנון, מליטה וטרפון, המכונה גם "מלך כסוף".
כותרתו של תצלום דהוי נוסף היתה: "קבוצת אדונים משיקגו נהנים מסיגריה טובה לאחר סעודת צדפות שהוכנה במקום".
אוסוולד הפך את הדף וראה תצלום שכוונתו לא היתה נהירה לו: "שיח ורדים שמתחתיו יכולים לעמוד בנוח שלושים אנשים!"
האוטובוס קרב אל התחנה שבה היה אמור לרדת. הוא תחב את העלון בחזרה לכיסו והתפלא שמישהו בכלל רוצה לעמוד תחת שיח ורדים עם שלושים אנשים אחרים, בין אם בנוח ובין אם לאו.
הוא הגיע למלון דירות לגברים ד?ה סו?טו?, מקום מגוריו בשמונה השנים האחרונות, ומצא כמה משכניו למטה במבואה, צופים בטלוויזיה. הם נופפו אליו. "איך היה?"
"איום ונורא," אמר וגרף את אפו. "אני עלול למות לפני חג המולד."
כולם צחקו, בחושבם שהוא מתבדח, ושבו לצפות בחדשות.
"לא, אני רציני," אמר. "הרופא אמר שהמצב שלי קשה."
הוא עמד והמתין לתגובה כלשהי, אבל איש מהם לא שם לב אליו, והוא היה עייף מכדי להסביר את עצמו. הוא עלה לחדרו, עשה אמבטיה, לבש פיז'מה והתיישב בכיסא. הוא הצית סיגריה והביט החוצה אל שלט הניאון הכחול שפרסם את בירה פ??אב?ס?ט ב?לו? ריב?ו?ן בחלון הבר השכונתי החביב עליו, מעבר לכביש. לעזאזל, חשב. איך בנאדם יכול שלא לשתות כוסית ברגע שכזה. אבל לפני שנה הודיע לו רופא אחר שהכבד שלו הרוס ושאם ישתה עוד כוסית אחת, היא תהרוג אותו. אבל בעצם - אז מה? אם הוא בין כך וכך הולך למות, להשתכר למוות זה רעיון לגמרי לא רע. המוות יהיה מהיר, ולפחות הוא עוד יספיק לצחוק קצת לפני שהוא מסתלק מן העולם.
הוא השתעשע ברעיון להתלבש, לרדת ולחצות את הכביש, אבל זנח אותו. הוא הבטיח להלן, אשתו לשעבר, שיישאר פיכח, והוא לא היה רוצה לאכזב אותה שוב. לכן, ישב לו בחדר סתם כך ועשה כמיטב יכולתו לרחם על עצמו. מזלו לא שיחק לו כבר מיומו הראשון. הוא חלה בשחפת בפעם הראשונה כשהיה בן שמונה, ביחד עם שלושה-רבעים מהילדים האחרים במעון לבנים סנט ג'וזף, וכל חייו נכנס ויצא מבתי-חולים במאבקו בדלקת סימפונות כרונית ובדלקת ריאות. בהיותו יתום, לא ידע מעולם מי הוא ומאין בא. האלמוני שהשאיר אותו בלילה ההוא על מדרגות הכנסייה לא הותיר אחריו שום סימנים מזהים, שום דבר פרט לסל שבתוכו הונח התינוק וקופסת מרק מתוצרת קמפבל. לאיש לא היה שום מושג באשר לשמו האמיתי. "אוסוולד" היה השם הבא ברשימת השמות בסנט ג'וזף. בגלל המרק העניקו לו את השם "קמפבל" כשם משפחה. האות ת', כאות תחילית לשם אמצעי, ניתנה לו משום שהמרק בקופסה שנמצאה איתו היה מרק תפוחי-אדמה. הוא אפילו לא ידע מהו מוצאו האתני, אבל יום אחד, כשהיה בערך בן שתיים-עשרה, אחד הכמרים התבונן ארוכות באפו הגדול, בשיערו האדום ובעיניו הכחולות הקטנות והפוזלות והעיר, "קמפבל, אם זה לא פרצוף אירי, אני אוכל את הכובע שלי." לפיכך, אוסוולד הניח שהוא אירי. עוד טיפה של מזל רע, כשהדברים אמורים באדם המכור לטיפה המרה.
אך הבעיה היתה לא רק שתייה. שום דבר לא הלך לו בקלות. לא לימודים, לא ספורט, לא בנות. הוא לא היה מסוגל להתמיד במקום עבודה אחד, ואפילו הצבא שחרר אותו בשלב מוקדם בגלל בעיות רפואיות. לאוסוולד היה נדמה שכולם הגיעו לעולם מצוידים בדפי הוראות - חוץ ממנו. כבר מן ההתחלה הרגיש תמיד כמו זוג גרביים לבנות ונעליים חומות בחדר מלא בחליפות ערב כהות. בעצם, מעולם בחייו לא ניתנה לו הזדמנות של ממש, והנה חייו עומדים להסתיים.
לאחר כשעה של ניסיונות לעורר בעצמו רחמים רבים ככל האפשר על מר גורלו, התחוור לו לפתע שחרף כל מאמציו, הוא אינו מדוכא כלל וכלל! מכל מקום, ודאי שאינו מדוכא כפי שאמור להיות אדם שזה עתה קיבל הודעת פיטורים סופיים מהחיים. האמת לאמיתה היא שעם הסתלקותו, יתגעגע לשני דברים בלבד: משחקי הבייסבול של הקאבס והלן - ובסדר זה, למרבה הצער. סדר עדיפויותיו היה בשעתו אחת העילות לגירושיהם.
בכל הכנות, הלן היא ככל הנראה האדם היחידי בעולם שבאמת עלול לחוש בחסרונו. אף כי היא נישאה מחדש ויש לה שני ילדים, היא נשארה האדם הקרוב אליו ביותר. בעבר הוא נהג ללכת לאכול אצלה ארוחת ערב לעיתים קרובות, אבל לא כך הם פני הדברים בימים אלה. בעלה החדש הוא שרץ לא קטן, ושני בניה, שהיו ילדים מעצבנים, גדלו והפכו לבני טיפש-עשרה בכייניים ומעצבנים, שרק גורמים לה צרות. הוא כבר לא יכול היה ללכת אליה בלי לרצות לחנוק את אחד מהם או את שניהם. והוא האחרון שיכול להטיף לה איך לגדל אותם, כי בשעתו, כשהיא רצתה ילדים, הוא סירב - סיבה נוספת לגירושיהם. לאחר ששבע-עשרה שנות חייו הראשונות עברו עליו בחדר עם חמש מאות ילדים צועקים וצווחים, הוא שבע מילדים לשארית חייו.
בד בבד, חרף האדישות המעושה שחש ביחס לקצו שלו, וכיוון שלא הכיר את כללי הטקס הנכונים במקרה כזה, הוא שיער שעליו לספר למישהו על העומד לקרות. הוא היה סבור שעליו לספר להלן, לכל הפחות. אולם אחרי מחשבה נוספת, שאל את עצמו מדוע לספר לה. בהתחשב בכך שהיא אישה כזאת, אחות לשעבר וגם נחמדה, אם היא תדע מה חומרת מצבו, היא ודאי תעמוד על כך שיבוא לגור אצלם, כדי שתוכל לטפל בו. למה לכפות עליה לעבור דבר כזה? למה להדאיג אותה? לא מגיע לה סיוט כזה. הוא גרם לה כבר מספיק צרות. יש לה מספיק בעיות משל עצמה. חוץ מזה, לגור אצלה פירושו לשהות במחיצתם הקרובה של שני המתבגרים האלה.
לא, סיכם בינו לבינו, הדבר הטוב ביותר שיוכל לעשות למענה הוא להסתלק מכאן ולהניח לה לנפשה. ואז, אפילו אם ירצה לשתות כוסית, איש לא יידע ולאיש לא יהיה אכפת. הוא צריך רק למצוא לעצמו מקום שיוכל לממן בסכום הקטן העומד לרשותו, שש מאות דולר, סכום הקיצבה הממשלתית.
"חג המולד של הפרוש האדום", פאני פלאג. תרגמה: עידית שורר (הוצאת ספרית מעריב)