סרט ערבי

"חילמי שושא מת מעצמו" הוא לא סרט מדכא במיוחד. לפחות לא בתחילה. אין בו נרטיב קלאסי של מה שמכונה "סרט כיבוש"; על פניו אין בו נקיטת צד; אין איזו עוולה שנחשפת לראשונה לעיניים ישראליות, או טרגדיה שמוטחת בפניו של הצופה הישר בדקות הראשונות. הכול כבר ידוע, הסיפור כבר נכתב, והאירועים שהוא מתעד נרשמו בדפי ההיסטוריה הלוקאלית זה מכבר. אולם מבעד להתחקות המרוסנת, הלא מתלהמת, אחר סיפור המקרה עולה תמונה מעיקה במיוחד, כזו שמותחת קו ישיר בין מתנחל שרצח ילד (על פי כל עדויות המופיעות בסרט) לבית המשפט העליון, ומשם לחברה הישראלית בכללותה.

חילמי שושא, בן עשר במותו, הלך לעולמו ב-1996. רכז הביטחון של ההתנחלות הדר בית"ר, נחום קורמן, קיבל בקשר דיווח על נערים שזורקים אבנים ליד הכפר חוסאן, הגיע למקום, יצא חמוש מג'יפ הביטחון ודלק אחר שושא. עד כאן הפרטים זהים, פחות או יותר, בסיפורי כל המעורבים. אלא שמכאן מתפצל הסיפור לשורה של נרטיבים שבסוף כולם נמצא חילמי פצוע אנוש. מאוחר יותר הוא מת בבית החולים. לטענת קורמן, חילמי נפל באורח מסתורי ונחבל בצווארו. לטענת שורה של עדי ראייה, קורמן תפס את הילד ובעט בו. משנפל לרצפה, ריסק הלה את צווארו של הילד ודפק קת של אקדח במצחו.

סיפורים על מתנחלים שלוקחים את החוק לידיים בשטחי הגדה היו והינם חזיון נפרץ. גם הערבול המכוון בין הצבא למיליציות של מתנחלים, שמכהנים כ"רכזי ביטחון" – תפקיד פארא-צבאי שמלכתחילה לא הוגרו סמכויותיו – מוכר וידוע. אבל הנסיבות הקיצוניות של המקרה – מעורבותו הברורה של רכז ביטחון בתפקיד, כמו גם גילו הצעיר של ההרוג ומותו בגסיסה של הילד – הביאו את המקרה לידיעת הציבור ואף לפתיחת חקירה משטרתית בנושא. עניין חריג במציאות שבה עשרות מקרי הרג של פלסטינים בידי מתנחלים לא זוכים אפילו לפתיחת תיק.

שורת העדויות מיום הרצח – החל משכנה שצפתה במתרחש, דרך איברהים שושא, בן דודו של חילמי ועד ראייה, וכלה באחיו של הרוצח – משרטטות שורת הצטלבויות שעל פרטיהן יש הסכמה כללית. אם בחקירתו טען נחום קורמן שמותו של חילמי נגרם בידי איזו נפילה מסתורית, הרי שאחיו לא טורח למצמץ כשהוא מספר למצלמה כי העיקר, מבחינתו, זה שלא היתה כוונת רצח, אלא בסך הכול מכה חזקה מדי. המצלמה לא שופטת אותו. היא ממשיכה לעקוב אחריו רועה את צאנו באדמה שמי יודע למי שייכת, מדבר בשלווה על הכורח לחסל מיידי אבנים כמפתח להשלטת שקט באזור.

המצלמה גם לא שופטת את אביו של חילמי, כשהוא מתוודה שלו? היה בזירת האירוע היה הורג את מי שתקף את בנו במו ידיו. בכלל, הסרט מתעקש להימנע מהתלהמות. בשקט בשקט הוא מציג את התנהלות החקירה, שתחילתה ממש בסמוך לרצח, עם הבאת פתולוג מומחה לזירה וצילום שיחזור משטרתי מדויק באמצעות העדויות השונות. וסיומה בקול ענות חלושה, בעסקת טיעון בין הפרקליטות לנאשם, שנמצא בסופו של דבר אשם ברצח, אבל קיבל עונש מגוחך בקלותו: 6 חודשי עבודת שירות ו-15 חודשים על תנאי.

גם עסקת הטיעון הזו לא התקבלה בקלות. תחילה זיכה את קורמן בית המשפט המחוזי. השופטת רות אור מצאה את עדויות הילדים דאז, תחריר ואיברהים, כלא אמינות. אין התייחסות בפסק דינה לממצאיו של פרופסור היס מהמכון הפתולוגי. גם עניין האמינות לא הובהר דיו. כשמצרפים לכך את העובדה שגם לאחר ערעור לעליון על הזיכוי – ערעור שהסתיים בניצחון הפרקליטות אבל הסתיים באותה עסקת טיעון מביכה – קורמן לא ריצה את חודשי השירות שנגזרו עליו, עושה רושם שהיד הקלה על ההדק, כמו שהיא מכונה בתקשורת ומדי פעם גם בצבא עצמו, חורגת בהרבה מהיתקלויות ומקרי קצה אי שם באזורים האפורים של הגדה המערבית, ושולחת גרורות גם לבכירים והמרכזיים שבמוסדות המדינה. כן כן, אפילו לפרקליטות, שפעם בפעם מואשמת בסמו?לנו?ת בזויה.

מאז הרצח ההתנחלות בית"ר עולה ופורחת. משפחת שושא, לעומת זאת, עזבה את כפר חוסאן ועברה לגילה. תחריר, בן הדוד של חילמי, נרצח בידי התנזים בשל חשד לשיתוף פעולה עם ישראל. נחום קורמן, כאמור, לא ריצה ולו יום אחד מעונשו הקל. זה לא מדכא בהתחלה. אבל ראבק, זה מדכא אחר כך.